טריפ רפורט: פטריות באמסטרדם

זו הייתה הפעם הראשונה שבה אכלתי פטריות.
זה היה לפני הרבה שנים, באמסטרדם-הולנד.
אני לא זוכר את כול הפרטים מכיוון שעברו מאז הרבה שנים, אבל אני כן זוכר שזו הייתה חוויה נפלאה מצד אחד ומעט גם מפחידה. רכשנו את הפטריות בסמארט-שופ ומשם הלכנו לשבת בקופי-שופ. זה היה בסביבות השעה 10 בבוקר כשישבנו בקומה העליונה של בית הקפה והתחלנו לגלגל ג'וינטים ולאכול פטריות טריות. לא היה לי מושג לאן מועדות פני באותו הזמן ולמה לצפות.
אבל בשל אהבתי העזה לפטריות מאכל ומאחר שהייתי מאוד רעב אכלתי כמעט את כול הכמות שהייתה לי בקופסה שרכשתי (35 גרם טרי).
לאחר שעישנו מספר ג'וינטים וגמרנו לאכול את הפטריות החלטנו ללכת לטיל בעיר.
אני זוכר שלא עבר הרבה זמן עד שההשפעה החלה להזדחל לה לתוך גופי.
צעדנו ברחובות העיר וההשפעה אט-אט התעצמה, הרגשתי בשלב זה שבמקום ללכת על מדרכה אני הולך על קצהו של רכס תלול שמצדדי מצויים תהומות.
ניסיתי להתרכז בהליכה ישרה, שלא למעוד למטה.
אנשים שעברו לידינו נראו ונשמעו כמו מעין רוחות שעברו אותנו במהירות שיא.
וכול מה שיכולתי לשמוע היה עוויתות של קולות מוזרים שבאו והלכו.
בהמשך החלטנו ללכת למשוך מעט כסף ממכשיר הכספומט, על מנת לרכוש מעט שוקולד.
אני זוכר בברור את הקושי העצום בביצוע פעולה פשוטה זו.
נתקפתי מעט פחד באותו רגע, שכן מכשיר ה atm היה אימתי.
אני לא זוכר כמה זמן ביליתי לידו, אבל משם הצלחנו להגיע לסופר.
משנכנסנו לסופר ההשפעה עוד התעצמה !!! בשלב הזה נתקפנו בצחוק מטורף, עד שלא יכולנו להביט אחד בשני יותר.
החלטנו שכול אחד יגש לפינה אחרת של הסופר, עד שיעבור "זעם".
אייך שהו הצלחנו לעבור בקופה ולשלם על השוקולד.
משום מה חשבתי שאם אוכל שוקולד ההשפעה תפחת, אלה שמהר מאוד הסתבר לי שזו הייתה טעות גמורה. שוקולד רק מעצים ומחזק את החוויה!.
כעבור מספר דקות הרגשתי שאני כבר לא יכול לשלוט במצב והוא הולך ומסלים.
החלטנו לנסות לחזור למלון ולשהות בו עד לתום החוויה.
אין לי שוב מושג כמה זמן לקח לנו למצוא את הדרך חזרה למלון, אבל בסופו של דבר הגענו.
כשהגענו למלון התישבנו בלובי כל אחד על ספה ושם שקענו כל אחד בעולמו.
אני זוכר שהצורות שהיו רקומות על השטיח ברצפה זחלו לי על הרגליים וטפסו על הקירות.
הווילונות התעופפו להם בחדר, למרות שהכול היה סגור ולא הייתה כלל רוח.
(יש קטע בסרט "פחד ותיעוב בלאס-וגאס" שהשטיחים זזים באותו האופן שבו חשתי אני)
ישבנו שם הרבה זמן ללא כל תנועה עד שהצלחנו "לגרור" את עצמנו במעלה גרם המדרגות לחדר.
בחדר אני זוכר שעמדתי על המיטה וחשתי שאני מרחף כמו פרפר בצמוד לתקרה.
זו הייתה תחושה אלוהית שלא ניתנת להסבר במילים.
הכול היה תלת ממדי, הצבעים היו חזקים ביותר ושאבו אותי אליהם.
אני זוכר שאמרתי לחברתי שאני מפחד והיא ניסתה להרגיע אותי מעט.
לאט לאט העניינים נרגעו וחזרנו להכרה.
זה הרגיש כמו נצח בשלבים מסוימים, אין תחושה של זמן והכול נראה כל כך אמתי ומציאותי.
כשהכול נגמר הסתכלתי לראות מה השעה וגיליתי שסכ"ה עברו שש שעות.
חייכתי לחברתי ואמרתי: "מחר שוב?!?"

 

חזקקק נהנתי צחקתי והזדהתי איתך!

 

חחחחח אהבתי מאוד, אחלה כתיבה