איווסקה עם ר.

ר. הוא בן 27. תירגל זן, והרגיש שהוא בשלב שרוצה ללמוד איך לטפל באחרים.
ש. בתחילת שנות ה 40. סובלת מחרדה ומצב אישי ומשפחתי מורכב.
עשיתי כבר סשיון הכרות במינון נמוך עם ש. שבו היא נהנתה. בעקבות זה הפסיקה טיפול תרופתי נגד חרדה.

סשיון ראשון:
הגענו ליער בערב.
אני אמרתי שאני חש רגש של פגיעה\ עלבון שנפתח גם בעקבות סשיון קודם של MDMA שתיארתי בפוסט קודם.
ר. אמר שבא בלי ציפיות.
קצת אחרי שלקחנו את האיווסקה, תחושה של כעס\ עלבון השתלטו עלי.
התחלתי לצעוק. היה לי קשה להתנגד לזה.
בין היתר צעקתי טראומות עבר שלי ודברים שהציקו לי.
באותו זמן ש. היתה בהתקף פניקה מאוד חזק והיתה מכונסת בעצמה.
ר. היה יציב ושלו.
הדאיג אותי שאני מתנהג כך כשש. זקוקה לי.
ר. אמר לי שהוא לוקח אחריות על המצב ועל ש. וזה טוב שאני מוציא את הרגש.
זה הקל עלי והרגשתי שאני יכול להשתחרר.
בין היתר צעקתי שאני רוצה להתאבד אפילו.
צעקתי כך שעתיים- שלוש.
בשלב מסוים צעקתי על ר. שאני רוצה שהוא יכעס עלי. אפילו ניערתי אותו פיזית אבל הוא לא כעס עלי. אמרתי לו שאני רוצה שיכעס עלי כמו שאבא שלי כעס עלי. אני חושב שזה שחרר אצלי את הצורך\ תלות שיכעסו עלי.
עלה גם נושא של טראומה שעברתי בעקבות ניתוח לא מוצלח להסרת משקפיים, שגם גרם ליובש וכאבי תופת שנתיים וחצי. טראומה זו גם היתה קשורה לחוויות מהילדות שלי שקשורות גם לעיניים לעלבון וחוסר הערכה עצמית, ולכן היתה לי חזקה.
הרגשתי שכשאני מתקרב לחברים שלי אני מתקשה לשלוט בעצמי וכשאני מתרחק יותר קל להרגע.
שאלתי את ש. אם היא אוהבת אותי.
בשלב מסוים ש. אמרה שאני לא שם לב אליה ולא נותן לה מרחב.
באופן מוזר נהניתי במובן מסוים משחרור הרגש. אם כי כמובן היה קשה ולא נעים.
מאוד הביכה אותי ההתנהגות שלי.
הרגש גם היה לא כעס ולא עלבון אלא באופן מוזר כעס ועלבון כרגש אחד.
בשלב מסוים הצלחתי להרגע.
בשיחה שניהלתי במיוחד עם ש. הבנתי שהיחסים שלי עם אדם קרוב הם במצב שבו האדם מגלה תוקפנות כלפי. למעשה אלה יחסים של השפלה. ההשפלה מתבצעת בצורה מילולית וגם בהתעלמות.
הבנתי גם שאני מתקשה להרגיש את העלבון והכעס כי הם אטומים.
אני חושב שהסשיון גם שחרר חלק מהעלבון, ועזר לי להרגיש את העלבון והכעס. גם לא הרגשתי תלוי יותר בהשפלה הזאת כתחליף לאהבה. וזה גם ספציפי בעקבות הסרוב של ר. לכעוס עלי.
בעקבות זה ניתקתי קשר עם אדם זה.
לאחר שבוע וובעזרת תיווך של חברים חידשנו קשר. ולאחר זמן ומאמץ היחסים מאוד השתפרו.
ש. עדיין היתה מעורערת מספר ימים אבל חשה שחלק מהחרדה השתחררה וגם הבינה כמה החרדה מנהלת אותה.
היא גם נגמלה מהתמכרות מסוימת.
ר. הרגיש שהאיווסקה עוזרת לו לטפל בצורה טבעית וזה לימד אותו על טיפול.
הוא התחיל לטפל עם ובלי איווסקה

סשיון שני.
הגעתי לבית של ר.
לאחר ששתינו את האיווסקה התחלתי לדבר. סיפרתי לו על טראומות עבר ועל דברים שמציקים לי.
דיברתי הרבה.
הוא אמר שאלה סיפורים והוא מזמין אותי להניח את הסיפורים ולחוות.
אמרתי למשל שאני סובל מהפרעת קשב. אובחנתי כך וגם היה לי טראומתי בתור ילד, וגרם לי למשל להרגיש מאוד שונה ומבולבל. הוא לא התייחס לזה ברצינות מה שגרם לי לפקפק האם ההגדרה הזאת שלי נכונה, ואולי בעצם אני כן יכול להתרכז.
בשלב מסוים הראה לי שטיח על הקיר עם ציור. הוא אמר שמרוב סיפורים אני לא רואה את השטיח.
הוא ניגן ולא הצלחתי לשמוע את המוזיקה מרוב מחשבות של הסיפורים, כפי שהוא קרא להם.
אמרתי שאני מרגיש לחץ והוא אמר שזה חלק מהסיפור.
היה רושם שהוא ניסה לכוון אותי לחוות חוויה מסוימת של שחרור מאגו אולי וזרימה אבל לא יכולתי.
אמרתי גם שאני מתלבט אם לספר לבת שלי על הטראומה עם העיניים. הוא אמר שאם אספר לה בצורה הזאת בעצם אני אומר לה שאני לא יודע להתמודד עם הטראומה ומה אני מצפה ממנה אחר כך.
הוא גם אמר שהריפוי האמיתי הוא כשהסיפורים מפסיקים להפריע ולא צריך להרפא יותר.
היו שני רגעים שבהם הרגשתי נוכח אבל הרגשתי שמשתלט עלי הצורך להתלונן. הוא אמר לי שאני מכור להרגיש מסכן.
בעקבות הסשיון הרגשתי מתוסכל. הרגשתי שלא הצלחתי להרגיש נוכח כמו שרציתי.
הוא אמר שהבעיה היא בציפיה. כגודל הציפיה גודל האכזבה. בפועל מה שקורה זה מה שקורה.
אני חושב שחלק מהאכזבה היה שלא היה גם שחרור רגשי\ קטרזיס.
מצד שני גם לא הרגשתי שאני רוצה לצעוק או לכעוס יותר, אלא לטפל בדברים בגישה יותר שלווה\ חיובית .
מסקנה פרקטית שלי בעקבות הסשיון היתה שהתחלתי לתרגל מדיצית אהבה באופן יומיומי. מה שנקרא מטה בשפה של מסורת התרוודה.
אחרי שנים שניסיתי הרגשתי שעכשיו זה מדבר אלי ויש לזה אפקט, ואני מבין את החשיבות של זה.
לאט לאט גם הבנתי שאני לא מעונין להתמקד יותר ברחמים העצמיים אלא בדברים אחרים.

סשיון שלישי.
שוב היינו בבית של ר.
ש. השתתפה.
השתתף גם ת. שהוא בסביבות גיל 30.
הפעם החלטנו לקחת חלק מהאיווסקה בהתחלה ולהוסיף עוד באמצע.
בשלב מסוים ר. ביקש מאיתנו לשכב.
החברים שכבו.
לקח לי קצת זמן עד שהרגשתי מוכן לשכב והתהלכתי.
הרבה מהזמן היינו בשקט עם עצמנו.
אני יכול להגדיר את החוויה כדי יומיומית. תחושות של סטרס ומחשבות מטרידות שאני רגיל אליהן.
נשארתי בשקט. בשלב מסוים הייתי בסוג של מציאות מקבילה למציאות הרגילה עם ר. כדי לא להפר את השקט ניהלתי איתו שיחה במציאות המקבילה. בחוויה של החלום גם הייתי בסירה ששטה בנהר.
אני יכול להגיד שמהחוויה הזאת למדתי שאני לא חייב לזוז או להגיב, ויכול להישאר במקום גם אם לא נוח והרגשתי שחוסר השקט שלי קטן .
במשך הזמן שחלף הבנתי שמילדות הייתי בסוג של דכאון ברמות שונות, והתחלתי להרגיש שמחה לאט לאט באופן יומיומי.
לגבי ש. בשלב הראשון היתה לה חוויה חיובית וטובה. היא לא רצתה את התוספת באמצע, אבל אנחנו חשבנו שכדאי שתיקח להתמודד עם הפחד, ולעבור שלב. היא השתכנעה. ואכן היא התמודדה עם חרדה, במינון השני.
ת. חווה חוויה מיסטית\ אסטרלית אני חושב. הוא היה מבולבל כי תהה אם המציאות היא אכן כזאת.
ר. שהיה פנוי יחסית לעצמו בסשיון הזה, חווה אני מניח חוויה של שחרור מאגו אחדות וזרימה.
אחד הדברים שהכנסתי לחיים שלי באופן קבוע זה להתקרקע. יושב כל יום בפארק, הולך וגם החיבור עם הילדים מקרקע.
חלק מהריפוי שלי זה הכתיבה פה בין היתר על דברים שהיה לי קשה פעם מבושה.

באופן כללי אני יכול להגיד שיש לי דרך עדיין לעבור עם עצמי בין היתר בטראומות שלי וגם בקשרים ספציפיים שלי עם אחרים.

 

מאוד מרתק! תודה על השיתוף חבר.

כל כמה זמן עשית סשן?

 

תודה.
היו הפרשים של 3-4 שבועות.
האחרון היה לפני 3-4 חודשים.

 

וואו, אינטנסיבי. ואיך אתה מרגיש תקופה אחרי? עדיין מזועזע מהחוויות או מסונכרן לגמרי עם המציאות?

 

המציאות שאני חי בה דורשת להמשיך כל הזמן הלאה...
מבחינה רגשית מרגיש הקלה מחלק מהרגשות שהיו.
כל הזמן עובד על להתקרקע.
המצב סביבי דורש את זה. וגם אני רוצה כמובן...
אני גם אוהב את הטריפים החלשים , פטריות למשל.
הם יכולים לקרקע ולהרים את מצב הרוח בלי הבלבול שאחרי הטריפים החזקים והמשחררים.

 

אני אוהב את הגישה שלך

 

הלוואי שכולם היו ניגשים לפסיכדלים באופן שבו אתה ניגש אליהם. מתוך יראת כבוד ורצון כנה ואמיתי לחקור, ופחות מתוך תשוקה חווייתית (recreational)