ביוסינטזה (תהליך הייצור) של מספר כומרים כימיים (סרוטונין, דופמין וכו')

קורס פסיכולוגיה פיזיולוגית (האוניברסיטה הפתוחה) - מרצה ד"ר רביד דורון, כותב - אנוכי

בואו נכיר את הנוירוטרנסמיטרים: יש משפחות של נוירוטרנסמיטרים. בכל משפחה כזאת יש הרבה ילדים. בואו נתחיל לסקור את המשפחות וילדיהם. הפרק מרגע זה והלאה לוקח כל אחד מהנוירוטרנסמיטרים ועושה את הרשימה הבאה:

שם:

תפקיד:

האזור המוחי ממנו הוא מופרש:

ביוסינטזה (תהליך הייצור):

סוגי רצפטורים לאותו נוירוטרנסמיטר:

דוגמאות לחומרים/סמים שמשפיעים על הנוירוטרנסמיטר הספציפי:

נלמד את חלקם של המשפחות ואת חלקן נשלים בבית (פפטידים, ליפידים, גזים).

בואו נתחיל מאצטילכולן....




שם: אצטילכולין (ACH)

תפקיד: אצטילכולין הוא נוירוטרנסמיטר מאוד שכיח גם בפריפריה וגם במוח. מבחינת הסימון שלו הוא ACH. בפריפריה אצטילכולין יש לו כמה תפקידים על חלקם דיברנו, הוא פועל במערכות הסימפטיות והפרהסימפתטית. בנוסף יש לו תפקיד של הפעלת כל השרירים הרצוניים (וגם הלא), עליהם יש רצפטורים לאצטילכולין. למשל, על השריר של היד מופרש אצטילכולין ואז היד זזה. אם לא יגיע אצטילכולין לשריר של היד, היד לא תזוז.

גם במוח יש לו תפקידים, הוא אחראי על ריכוז (ברמה של הקורטקס הוא עובד טוב ועוזר לקלוט אינפורמציה), הוא אחראי גם על ערנות ושינה. בזמן שנת חלום (REM) אצטילכולין מופרש והוא מאפשר את החלימה שלנו. אם הוא לא מופרש אין חלומות.

אזורים מוחיים: איפה מיוצר ומופרש מהמוח? - הוא מיוצר בשלוש מערכות במוח, כלומר בשלושה מיקומים.

האזור הראשון: שמיוצר בו אצטילכולין זה הגשר. אם נמקד עוד יותר אז זה בגשר הדורסו-לטרלי/גשר גבי צדי – שם מיוצר המון אצטילכולין והוא מאוד חשוב לשינה.

אזור שני שמיוצר בו הרבה אצטילכולין זה באזור מסד המוח הקדמי/BASAL FORBRAIN – הוא אחראי בעיקר על ערות. הוא מאפשר לקורטקס להיות ער ולעבד אינפורמציה (להכניס את המידע לתוך הזיכרון).

אזור שלישי שמיוצר בו אצטילכולין ושמו – הספטום – זה אזור שמאוד קרוב לכפיס המוח. האצטילכולין שמיוצר בספטום הוא בעל תפקידים בזיכרון וגם קצת בערות (שומר אותנו ערים).

על פניו עושה רושם שאצטילכולין מיוצר באזורים אלו וזהו, אך זה לא מדויק. אומנם הוא מיוצר באזורים אלה (כי שם גופי התאים) אך גופי התאים שולחים אקסונים לכל המוח. אז למעשה קורה שאצטילכולין מגיע לכל אזורי המוח. כלומר, ריכוזי התאים שלו זה בשלושה מיקומים אך מאלו יוצאים אקסונים לכל המוח. כלומר האצטילכולין מופרש בכל המוח.

ביוסינטזה (כיצד הוא מיוצר) אצטילכולין: ננסה להסביר את זה בצורה הכי פשוטה שיש. ניקח דוגמה אחרת שלא קשורה לביוסינטזה. בואו נסביר איך מייצרים סנדוויץ' טעים עם נקניקיה בלחמנייה.

יש לנו סיר מלא בנקניקיות חמות, יש לנו מצד שני מלא לחמניות. מגיע הלקוח ורוצה נקניקייה בלחמנייה. המוכר צריך לקחת את הנקניקייה ולשים אותה בלחמנייה. ניקח מזלג, נדוג נקניקייה ועכשיו יש לנו מזלג עם נקניקייה. נשים את הנקניקייה בתוך הלחמנייה, נוציא את המזלג ויש סנדוויץ' נקניקייה בלחמנייה.

אצטיל COA + כולין = אצטילכולין.

נסביר את התהליך בדרך תקינה – ראשית אנחנו צריכים שני חומרים, מצד אחד את החומר אצטילומצד שני את החומר כולין ויש צורך לחבר ביניהם. אצטיל – חומר שמופרש בתוך התאים (סוג של חומץ/חומצה) וכולין – זה חלבון, ומה שצריך לעשות זה לחבר את החומצה עם החלבון. מי שיודע לחבר את האצטיל לכולין הוא אנזים (יודע לעשות פעולה בתוך התא) ושמו – כולין אצטיל טרנספרז (בקיצור CAT). לאנזים יש עוזר שנקרא – COA אנזים / COA אצטיל. אז אנחנו תופסים את האצטיל עם COA ומצד שני את הכולין. זה מה שעושה למעשה האנזים כולין אצטיל טרנספרז. ברגע שהאצטיל מתחבר לכולין אנחנו מוציאים את ה COA מהאצטיל ונוצר האצטילכולין.

איך אצטילכולין מתפרק? – בדיוק תהליך הפוך. יש צורך לקחת את האצטיל ולהפריד אותו מהכולין. מי שיודע לעשות את זה, זה אנזים אחר ושמו - אצטילכולין אסטרז (ACHE) - הוא יודע לפרק את האצטיל מהכולין. למה אנחנו צריכים את זה? - כי אנחנו לא רוצים שהאצטילכולין ימשיך לעבוד תמיד ולכן נשבור אותו על ידי האצטילכולין אסטרז.

לאצטילכולין שני סוגי קולטנים מהירים ואיטיים:

הרצפטורים המהירים אלו רצפטורים יונוטרופים ושמם ניקוטינים – שהאצטיל כולין נקשר אליהם ישר נפתחת תעלת יונים והתעלה שנפתחת היא תעלה של נתרן NA+. שהנתרן נכנס דרך הרצפטורים נוצרת EPSP = דפולריזציה. מה שמגדיל את ההסתברות ליצירת פוטנציאל פעולה.

את הרצפטורים הניקטונים אנחנו פוגשים בעיקר בפריפריה. אנחנו רואים אותם על השרירים הרצוניים. למשל שאנחנו רוצים להזיז את היד, הבטן או הרגל על השריר של היד יש המון רצפטורים ניקוטינים.

הרצפטורים הניקטונים נמצאים גם במוח, יש להם תפקידים מסוימים במוח.

השם לרצפטורים ניקוטינים ניתן לרצפטורים הללו בגלל הניקוטין שנמצא בתוך הטבק. החומר ניקוטין שנמצא בתוך הטבק מגיע לרצפטורים הניקוטינים. הוא מתחפש לאצטילכולין ואז הוא מפעיל את הרצפטורים הניקוטינים.

מוסקרינים – אלו רצפטורים איטיים (מטאבוטרופים). הרצפטורים הללו שהם נפתחים (תעלת היונים שלהם), היון שיכול להיכנס או לצאת זה יון האשלגן שסימנו +. אשלגן ייצא החוצה ויגדל הפער בין הפנים לבחוץ וייווצר IPSP. אלו נמצאים גם בפריפריה וגם במוח.

בפריפריה: הם נמצאים בעיקר בשרירים החלקים לרוב מדובר בשרירים הלא רצוניים (שרירים פנימיים כגון: לב). הרצפטורים האלה הם מעכבים. מכיוון שאם יגיע אצטילכולין לרצפטורים הללו ייווצר IPSP. איפה אנחנו רואים את הרצפטורים המוסקרינים עובדים? במערכת הפרהסימפטית, כאשר היא מפרישה אצטילכולין שמגיע לרצפטורים המוסקרינים ואז הדופק, נשימה וקצב הלב יורדים.

בנוסף הרצפטורים המוסקרינים נמצאים גם במוח.

מה שאנחנו רואים מתוך הסיפור הזה, זה שהנוירוטרנסמיטר אצטילכולין עשוי להיקשר לרצפטורים שונים (ניקוטינים-EPSP-יונוטרופים/מוסקרינים-IPSP-מטאבוטרופים) ובהתאם לרצפטור שהוא נקשר יתבצע EPSP או IPSP.

סמים שעובדים על אצטילכולין באופן ספציפי:

בוטלינום – הרעל של הבוטלינום הוא חומר שנוצר מחיידקים שנמצאים בחומרי תשמורת (קופסאות שימורים). הרעל הזה הוא מאוד בעייתי כי החיידק שנמצא בחומרים משמרים מפריש את הרעל הזה, הרעל הזה הוא מאוד רעיל. אם היינו מצליחים לסנתז כפית טהורה של הרעל בוטלינום זה עשוי להספיק להרעלת כל בני האדם על כדור הארץ.

השאלה מה עושה הבוטלינום? – ברגע שנחשפנו לרעל זה הוא נכנס אל תוך הגוף והוא מגיע אל כפתור הטרמינל שיש בו את האצטילכולין והוא הורס את אתרי העגינה שעליהם הווסיקולות עוגנות. ברגע שאתרים אלו נהרסו, יגיע פוטנציאל פעולה התוכן כביכול עשוי להישפך החוצה בשל הפוטנציאל אך בגלל שנהרסו אתרי העגינה לא מתבצע אקסוציטוזה (הפרשה מהווסיקולות לסינפסות). הרעל בוטלינום הוא אנטגוניסט.

למה אנשים מתים מזה? – לא יופרש אצטילכולין למרווח הסינפטי והאדם יהיה משותק במצב כזה. אך בנוסף על המערכת של הנשימה והלב יש רצפטורים מוסקרינים (שרירים חלקים). שיש אצטילכולין הרצפטורים המוסקרינים אמורים להוריד את קצב הלב והנשימה. אך אם לא יופרש אצטילכולין לאזורים אלה לא יהיה מי שירגיע את המערכת הפרהסימפטית וכל המדדים יעלו באופן קיצוני שיגרמו למוות.

כלומר, מה שהורג ברעל זה שהמערכות הפנימיות נכנסות ל OVER פעילות (יותר מידי פעילות) כי אין מי שידכא את המערכות האלה (האצטילכולין לא מופרש).

הרבה אנשים משתמשים בבוטלינום בעיקר בניתוחי אסתטיקה. בוטוקס - זה בוטלינום במינונים מאוד מאוד נמוכים.

עקיצת האלמנה השחורה (עכביש) – זו עכבישה שמייצרת חומר רעיל בתוך הגוף שלה לצורכי הגנה. החומר הרעיל שהיא מייצרת הוא חומר חזק, והעקיצה של האלמנה השחורה עשויה להוביל לתמותה של בעלי חיים גדולים וגם בני אדם (יותר אצל צעירים מאשר אצל בוגרים).

מבחינת חומר הרעל של האלמנה השחורה, הוא עובד גם הוא על אצטילכולין. הוא מגיע לסינפסות וגורם שם לפעילות אקסוציטוזה מוגברת (גורם ליותר וואסיקולות לבצע אקסוציטוזה). ברגע שמופרש המון אצטילכולין למשל על מערכת הנשימה או הלב הם מורידים את פעילות הלב או הנשימה ואדם עשוי למות מכך.

הרעל של האלמנה השחורה הוא אגוניסט כי הוא גורם להגברת הפעילות בתא הפוסט סינפטי.

עוד דוגמה על אצטילכולין: יש מדינות בעולם ששוקדות על פיתוח נשק יום הדין. יש לא מעט מדינות שמפתחות לוחמה כימית וביולוגית. אחד החומרים שמשמשים ללוחמה כימית והוא מאוד שכיח זה - גז עצבים - הגזים הללו הם גזי עצבים שעשויים להמית בתוך כמה דקות בני אדם.

מה יש בתוך הגז העצבי שיכול להיות בעייתי? – בסינפסה יש אצטילכולין אסטרז שאמור לפרק את האצטילכולין ולהפסיק את הפעילות של האצטילכולין. מה שעושים גזי העצבים שאנחנו מכירים, הם מגיעים בנשימה לתוך המוח ומה שהם עושים זה הריסה של האצטילכולין אסטרז וכעת אין מי שיפרק את האצטילכולין. כעת האצטילכולין משפיע יותר על התא הפוסט סינפטי. לכן גז עצבים הוא אגוניסט לאצטילכולין.

ישנם חומרים שמצילים מגז עצבים, אחד מהחומרים הללו הוא אטרופין – זהו סם שיודע להיות אנטגוניסט ישיר לרצפטורים מוסקרינים. למה חשוב לחסום את הרצפטורים המוסקרינים? – כי הבעיה של התמותה הוא ירידה בקצב הלב ולחץ הדם בגלל שיש הרבה אצטילכולין בין הלב לבין המערכת הסימפטית. מה שעושים חוסמים את הרצפטורים על הלב ומערכת הנשימה ואף על פי שיש הרבה אצטילכולין הוא לא יכול לגרום לתמותה. קוטלי חרקים אלו גזי עצבים לחקרים. כיצד הם עובדים? – בדיוק באותו אופן כמו שהם עובדים על בני אדם.

קוררה – זהו סם שהתגלה דיי מזמן בדרום אמריקה. בדרום אמריקה יש צפרדעים מאוד יפים בצבע כתום וכחול. על הצפרדעים הללו יש חומרי רעל. חומרי הרעל האלו נועדו להגן על הצפרדעים מפני טורפים. על הצפרדע ישנו החומר הרעיל שנקרא קוררה. האינדיאנים מכירים את הרעל הזה ובעבר הם היו לוקחים את החצים שלהם טובלים אותו במקל והיו צדים ככה בעלי חיים. הרעל קוררה הוא אנטגוניסט לרצפטורים ניקוטינים. הרעל גורם לשיתוק שרירים אך הוא לא משתק את העצבים הקשורים לכאב.

 

משפחה שנייה של נוירוטרנסמיטרים: משפחת המונואמינים (מונואמינים).

משפחה זו כוללת בתוכה ארבעה סוגים שונים של נוירוטרנסמיטרים שונים:

משפחה זו נחלקת לשני תתי משפחות:

1. משפחת הקטכולאמינים: דופמין, נוירואדרנלין, אדרנלין.

2. משפחת האנדולאמינים: סרוטונין.

משפחת הקטכולאמינים

תת משפחה מתוך המשפחה של המונואמינים. שמם מגיע מכימיה, הצורה הכימית שלהם היא צורה כימית טבעתית והצורה הזאת נקראת צורת קטכול.

שם: דופמין

תפקיד: זהו נוירוטרנסמיטר מאוד חשוב, ישנו גם במוח וגם במערכת הפריפרית. יש לו מספר תפקידים: קשב, ריכוז, הנאה, הנעה (מוטיבציה) וגם על תנועה. הדופמין הוא סוג ווסת מוחי בעל תפקידים חשובים.

מבחינת רצפטורים לדופמין ישנם חמישה כאלה. כל הרצפטורים הללו הם מטאבוטרופים איטיים. והם מסומנים באות D (מ 1-5).

D1 + D5 – אלו רצפטורים שפותחים תעלות לנתרן ולכן הרצפטורים הללו יוצרים בסופו של דבר דפולריזציה (EPSP).

D2 עד D4– שולטות על כלור. אלה רצפטורים של אשלגן או כלור. אלו רצפטורים מעכבים יוצרים IPSP.

איפה מיוצר דופמין? – דופמין מיוצר במוח בשני מיקומים מרכזיים:

א. בחומר השחור – אזור זה מייצר המון דופמין במוח. הדופמין שמיוצר שם הוא דופמין מוטורי (במהותו). הוא מופרש מהחומר השחור, משם הוא מגיע לגנגליונים הבסיסיים והוא בעצם אחראי על הטייס האוטומטי. אמרנו כבר בעבר שבמחלת הפרקינסון החומר השחור נפגע ואז כל הטייס האוטומטי מתקלקל.

ב. הטגמנטום הגחוני – גם הוא נמצא בטגמנטום. הוא מייצר הרבה דופמין אך דופמין זה מגיע לקורטקס ולאזורים תת קורטיקלים. התפקיד של דופמין זה הוא על קשב, ריכוז, הנעה, הנאה.

ביוסינטזה (איך מיוצר דופמין): ניקח ירקות נחתוך אותם ונשים אותם במים עם מרק. כדי שהמרק יהיה טעים לא מספיק רק לקחת ירקות ולשים אותם בתוך המים יש צורך גם לתבל את המרק בשביל שיהיה טעים. למעשה אנחנו צריכים מתכון קצת יותר ארוך לעומת האצטילכולין.

כדי לייצר דופמין ישנם מספר שלבים (אנזימים שמשחקים תפקיד) + מלח ופלפל.

מהם המלח והפלפל? – ישנם חומרים שנמצאים בתוך התא ושמם (שניים כאלה):

1. קבוצה הידרוקסילית (קבוצה מימית) = OH –

2. קבוצה קרבוקסילית = COOH –

חומר הגלם שממנו נוצר דופמין זו חומצה אמינית שאנחנו לא יודעים לייצר בגוף ושמה חומצה אמינית טירוזין – נמצא בהמון מאכלים.

לוקחים את הטירוזין ומוספים לו קבוצה הידרוקסילית וכעת הוא הופך לחומר חדש, הטירוזין הופך לחומר בשם - אל דופה (EL DOPA).

מי מוסיף לטירוזין קבוצה הידרוקסילית? – זהו אנזים שנקרא טירוזין (כי הוא עובד על טירוזין) והוא מוסיף קבוצה הידרוקסילית. מי שמוסיף את הקבוצה ההדירוקסילית הוא - טירוזין הידרוקסילז.

כעת ניקח את ה EL DOPA שעליו מראש קיימת קבוצה קרבוקסילית. נוריד את הקבוצה הקרבוקסילית מה-EL DOPA כדי שהוא יהפוך להיות דופמין. ברגע שנוריד את הקבוצה הקרבוקסילית ה EL DOPA יהפוך לדופמין. מי שמבצע את פעולה זאת זה האנזים –DOPA דקרבוקסילז (ד-כי הוא מוריד).

איפה קורה כל התהליך הזה? בשני האזורים שראינו קודם. כלומר בחומר השחור ובטגמנטום הגחוני.

אם ניקח את הנוירוטרנסמיטר דופמין ונוסיף לו קבוצה הידרוקסילית נוצר - נוירואדרנלין. האנזים שלוקח את הדופמין ומוסיף לו קבוצה הידרוקסילית נקרא - דופמין בטא הידרוקסילז (B-משום שזו הפעם השנייה שמוסיפים חומצה הידרוקסילית).

אחרי שדופמין מופרש אל הסינפסה הוא עובר תהליך של קליטה חוזרת כדי שאפשר יהיה להשתמש בו עוד פעם. על הדופמין לא רק לחזור לכפתור הטרמינל אלא גם להיכנס לוואסיקולות כדי שיהיה אפשר להשתמש בו שוב. אך אם הגיע דופמין שלא נכנס לתוך הווסיקולות דינו להיהרס.

ישנו שוטר שנמצא בתוך כפתור הטרמינל ותפקידו זה לפרק עודפים של דופמין שלא נכנסו אל הווסיקולות ושמו של שוטר זה הוא - אנזים MAO (מונו אמין אוקסידז) – תפקידו פירוק עודפים של מונואמינים.

לאחר הפירוק של החומרים הללו הם אינם פעילים יותר.

מלבד התפקידים של הדופמין אשר ציינו יש לו תפקידים נוספים. במוח הדופמין לרוב דיי מאוזן אך יש נקודות קיצון שהדופמין עולה יותר מידי או יורד יותר מידי ואז עוברים לקו האבנורמלי (כלומר למחלות). אחת המחלות שיש בהן ירידה דרסטית של דופמין זה מחלת הפרקינסון – יש מחסור של דופמין. החומר השחור מייצר הרבה פחות דופמין ממה שהיינו מצפים לראות. הצד השני של המטבע זה הפרשת ייתר של הדופמין – אצל אנשים שיש עודף של דופמין לרוב יש לאנשים אלה הזיות (כלומר דברים שאין במציאות) או בקיצור סכיזופרנים – אצל אלו יש עודף בהפרשה או בייצור של הדופמין. למה זה קורה? עדין לא ידועים.

סמים שמשפיעים על דופמין: בפרקינסון אמרנו שיש מחסור לדופמין וההיגיון אומר שאם חסר דופמין אפשר לתת להם דופמין ובזה "נפתור" את המחלה. אך בפועל זה לא עזר כלל למחלה. וזאת מכיוון שדופמין לא עובר את מחסום הדם מוח ולכן הוא לא מגיע למוח. אז אמרנו זאת הבעיה? - אין בעיה נחפש משהו שיעבור את מחסום הדם מוח. הסתכלו על הביוסינטזה של הדופמין ואמרו רגע, הדופמין מיוצר מ EL DOPA וה EL DOPA הוא חומר שומני שכן יכול לעבור את מחסום הדם מוח. ואכן התרופה הכי יעילה לפרקינסון היא EL DOPA. האל דופה עובר את מחסום הדם מוח, ובמוח האל דופה הופך לדופמין. התרופה הזאת טובה מצד אחד, אך מצד שני אם ניתן לחולה פרקינסון EL DOPA עלולים להתעורר קצת הזיות. במקרה כזה נוריד את המינון.

האל דופה טובה למספר שנים אך לאחר מספר שנים ה EL DOPA כבר לא עובד יותר וזאת בשל כך שהתאים בחומר השחור מתים. כאשר 75 אחוז מהתאים של החומר השחור מתים נתחיל לראות את הסימפטומים של המחלה. נותנים את ה EL DOPA שמגיע ל 25 אחוז מהתאים שנותרו במוח וכרגע אלו מתחילים לעבוד באופן מסיבי. בסופו של דבר גם התאים האלה בחומר השחור מתים ואז האל דופה כבר לא יעזור כי לא יהיה מי שידע לקחת את ה EL DOPA ולהפוך אותו לדופמין.

מכאן אנו מבינים שהאל דופה הוא - אגוניסט לדופמין.

תרופות נגד סכיזופרניה: אמרנו שיש משום מה עודף של דופמין במצב של סכיזופרניה. אם היינו יכולים להנמיך את ההפרשה של הדופמין זה היה נהדר אך לא כל כך יודעים לעשות את זה. כיצד נעזור לחולי סכיזופרניה? - אפשר לבוא לתא הפוסטסינפטי ובתא הזה לחסום את הרצפטורים. אם נחסום את הרצפטורים לדופמין לא השפענו על הכמות של הדופמין אך הדופמין לא יכול במצב כזה להיקשר לרצפטורים שלו.

ניתן עוד דוגמה לתרופות שעובדות על דופמין: ישנם תרופות שחוסמות את הקליטה החוזרת של הדופמין ואז הדופמין נשאר יותר זמן בסינפסה אלו תרופות אגוניסטיות כי הן משפיעות יותר על התא הפוסט סינפטי. דוגמה לסם כזה הוא קוקאין – הסם קוקאין הוא סם שמגיע מאוד מהר למוח ומה שהוא עושה זה חסימה של הקליטה החוזרת של הדופמין. הדופמין במצב כזה נשאר יותר זמן בסינפסה וכך הוא משפיע יותר על התא הפוסטסינפטי – אגוניסט.

הקוקאין פועל מאוד מהר אך הבעיות העיקריות של הקוקאין זה שהוא מעלה את הדופמין ברמות לא ביולוגיות (לא באופן טבעי – 300-400%) ואז מתחילים למות תאים.

ריטלין – מעכב ספיגה חוזרת של דופמין (בדומה לקוקאין), הוא חוסם את הקליטה החוזרת של הדופמין. הדופמין נשאר יותר זמן בסינפסה ואז זה עוזר לקשב ולריכוז. ההבדל בין הקוקאין לריטלין הוא בכך שהריטלין מעלה את הרמה של הדופמין ברמה ביולוגית (נניח ב 20 אחוזים). ריטלין גם מעלה את הדופמין למשך זמן ארוך (להבדיל מהקוקאין שהשפעתו דיי קצרה – בערך שעה). ברגע שהריטלין מחזק את הדופמין במוח ב 20-30% יותר, נהיה יותר מרוכזים. אך למיטב ידיעתנו מצב זה לא מזיק לתאים במוח להבדיל מקוקאין.

הריטלין גם יכול להיות סם בעייתי. אנשים שאין להם כסף סוחרים בריטלין. לוקחים את הריטלין ומרסקים אותו לאבקה ואז מסניפים את האבקה. הריטלין מגיע יותר מהר למוח בדרך כזו והוא משפיע בצורה יותר חזקה.

שם: נוראדרנלין

משמשים בעיקר לשליטה על מצבי ערות ודריכות. מבחינת הנוירוטרנסמיטר הזה, תפקידו במערכת הפריפרית – האצה של המערכות הפנימיות שלנו. הוא מופרש במערכת הסימפטית וברגע שהיא מפרישה נוראדרנלין לחץ הדם, קצב הלב וכו' עולים.

במוח חשובים לנו תהליכים של ערות. לכן במצבים כאלה הנוירוטרנסמיטר הזה מופרש. אחד התפקידים שלו בערות זה תפקיד של הסחת קשב.

מבחינת רצפטורים יש לו חמישה סוגים של רצפטורים. כולם מטאבוטרופים כלומר איטיים (לא נפתחים מידית). השמות שלהם הם a1 ו a2 ומסוג B1-B3. אלו לרוב פותחים תעלות נתרן ושהנוראדרנלין נקשר אליהם תעלות נתרן נפתחות ואנחנו רואים פעולה של המערכות.

הרבה רצפטורים של בטא (B) נראה בשרירי הלב והנשימה (גם בליעה). שהמערכת הסימפטית עובדת ומופרש נוראדרנלין הוא מעלה את קצב הלב והנשימה. כדי שנוראדרנלין יוכל לעשות זאת יש צורך שהרצפטורים הללו יהיו פעילים.

היכן מיוצר נוראדרנלין? בשני מיקומים במוח:

המיקום המרכזי הוא אזור שנקרא LOCUS COERULEUS/ האתר התכול (כי צבעו תכלת) - פה רוב הנוראדרנלין מיוצר.

האזור המשני שבו מיוצר חלק מועט של הנוראדרנלין זה - התלמוס.

חשוב להבין שבשני המיקומים האלה מיוצר הנוראדרנלין אך זה לא שבאזורים אלו הוא נשאר. הוא מגיע באמצעות אקסונים לכל המוח (קורטקס, מתחת לקורטקס למוחון וכו').

ביוסינטזה של נוראדרנלין: ראה דופמין!

אחרי שנוראדרנלין נשפך אל הסינפסה הוא עובר תהליך של קליטה חוזרת וזאת בשביל שנוכל להשתמש בו שוב. אם כך הוא אמור להגיע לוואסיקולות ולהיארז מחדש. אם הוא מגיע לוואסיקולות אפשר להשתמש בו שוב, אך אם אין לו מקום בווסיקולות ה MAO יתפוס אותו ויפרק אותו.

דוגמה לסמים: אנשים שעברו אירוע לב, חלקם קיבלו התקף לב בגלל אופי עצבני/רגזני. ברגע שאנחנו לוקחים דברים בצורה מאוד קשה המערכת הסימפטית עובדת. ואם מערכת זו עובדת ומופרש נוראדרנלין הלחץ דם עולה, דופק הלב עולה וזה עשוי להוביל להתקף לב. אחרי שהאדם נשאר בחיים הוא מתחיל לקבל תרופות. תרופות אלו הם בטא בלוקרס (מלשון חסימה) – חוסמי רצפטורים בטא (B). אלו ניתנים לחולי לב והם אנטגוניסטים לרצפטורים בטא. ואז גם אם החולה מתעצבן ומופרש נוראדרנלין קצב הלב ולחץ הדם לא עולים וזה עשוי להגן עליהם מהתקפים נוספים.

אנטגוניסטים לבטא נותנים גם לאנשים שבחרדה. אחת הבעיות של חרדה זה שאתה לא בדיוק יודע מה קרה לך ומה גרם לבעלה, אבל הרבה מאוד מהחרדתיים מגיעים שוב ושוב לחדרי המיון מחשש למוות (זה רק מצב חרדתי). תחת חוסם הבטא הדופק לא מואץ ולכן אנשים חרדתיים פחות לחוצים (הם לא נלחצים מדופק לב שלפני כן היו נלחצים ממנו לחינם).

שם: אדרנלין

נזכיר במשפט. ההבדל בינו לבין נוירואדרנלין זה שאדרנלין זה הורמון שמיוצר גם במוח וגם בפריפריה. התפקידים שלו מאוד זהים לתפקידים של הנוראדרנלין (מעלה קצב לב, לחץ דם וכו') אך בצורה יותר איטית.

 

המשפחה השנייה של המונואמינים: האנדולאמינים

זו משפחה תחת המונואמינים אך יש להם אבא אחר. במשפחה זאת יש ילד אחד ושמו סרוטונין 5HT– נוירוטרנסמיטר שנוצר ממשפחת האנדולאמינים.

יש לסרוטונין מספר תפקידים:

הוא אחראי על מצב רוח. שאנחנו שמחים יש לנו יותר סרוטונין במוח ושאנחנו עצובים יש לנו פחות סרוטונין במוח. אצל אנשים שרמת הסרוטונין ממש נמוכה נראה דיכאון.

שיש עודף סרוטונין ניתן להגיע למצב של מניה דפרסיה, מה שמשבש את הפעילות המוחית.

בנוסף סרוטונין אחראי על התנהגות תוקפנית. כאשר אנחנו במצב של תקיפה בדרך כל יש פחות סרוטונין. שיש יותר סרוטונין יש פחות התנהגות תוקפנית.

סרוטונין גם משפיע על רעב, רמת סרוטונין נמוכה גורמת לרעב. רמת סרוטונין גבוה מפחיתה את דחף הרעב.

מבחינת הסרוטונין אנחנו רואים שיש לו כמה וכמה תפקידים. מעבר למה שציינו הוא גם אחראי על קשב, ריכוז ועוד מספר תפקידים.

מבחינת רצפטורים: יש לו ארבעה עשר סוגי רצפטורים. שלושה עשר מתוכם הם רצפטורים מטאבוטרופים (איטיים), ואחד מהם הוא יונוטרופי.

הרצפטורים מסומנים כ 5HT1a. הרצפטור המהיר (יונוטרופי) נקרא 5HT3.

איפה מיוצר סרוטונין במוח? – הוא מיוצר בשלושה מיקומים:

המיקום המרכזי בו סרוטונין מיוצר נקרא גרעין התפר (RAPHE NUCLEUS)– נמצא בין הטגמנטום לטקטום ופה מיוצר רוב הסרוטונין.

בנוסף נוצרים קצת סרוטונין - בגשר, ובמוח המוארך.

הסרוטונין לא נשאר באזורים אלה, תאים אלו שולחים אקסונים כמעט לכל אזורי המוח ולכן לסרוטונין יש השפעה על כל אזורי המוח.

איך מיוצר סרוטונין? – יש לו תהליך של ביוסינטזה וגם לו יש צורך בחומצה אמינית חיצונית ושמה – טריפטופן. כמעט בכל המאכלים יש טריפטופן (מלבד חסה, תירס, ג'לי).

תהליך הביוסינטזה: לוקחים טריפטופן ומוסיפים לו חומצה הידרוקסילית ואז נוצר 5HTP. האנזים שלוקח את הטריפטופן ומוסיף לו את החומצה ההדירוקסילית זה - טריטופן הידרוקסילז. לאחר מכן נוריד מה 5HTP חומצה קרבוקסילית ולאחר מכן נוצר 5HT שזהו בעצם הסרוטונין. שמו של האנזים שלוקח את ה 5HTP ומוריד את החומצה הקרבוקסילית נקרא – 5HTP דקרבוקסילז. (שימו לב זהו תהליך דומה מאוד לייצור הדופמין). תמיד מוסיפים ואז מורידים קבוצות של חומצות.

גם סרוטונין מופרש אל הסינפסה, עובר תהליך של קליטה חוזרת ואמור להיכנס לתוך הווסיקולות. סרוטונין שלא מצליח להיארז בווסיקולות מפורק על ידי- אנזים MAO.

סמים שסרוטונין מושפע מהם: אמרנו שיש רמה נמוכה של סרוטונין אנשים נמצאים בדיכאון. בתרופות נגד דיכאון אנו מעלים את הרמה של הסרוטונין במוח ובצורה כזו משתלטים על הדיכאון.

משפחה גדולה של תרופות שעושה את העבודה הזו בצורה מאוד טובה זה משפחת ה SSRI – מעכבים של הקליטה החוזרת של סרוטונין – דוגמה לתרופות כאלה פלוקסטין (פרוזאק) – מעכב קליטה חוזרת של סרוטונין. תרופות אלה הן אגוניסטיות לסרוטונין.

LSD – מגרה קולטני 5-HT2A וכן מגרה קולטנים עצמיים של 5-ht. LSD נקשר יפה מאוד לרצפטור מסוים של סרוטונין שמו 5-ht2a – זהו רצפטור שנפוץ מאוד במוח, ניתן לראות אותו בקורטקס ברמות גבוהות. הוא נמצא גם באזורים תת קורטיקלים. מה שה LSD עושה הוא מתחפש לסרוטונין, נקשר לרצפטור 5-ht2aואז המוח חושב שמה שנקשר אל הרצפטור זה הסרוטונין. ה LSD גורם ליותר השפעה על התא הפוסטסינפטי – לכן הוא אגוניסט לסרוטונין.

מדוע סם זה גורם להזיות? – הוא נקשר אל הרצפטורים עליהם דיברנו. הרצפטורים האלה נמצאים במערכות חוש, למשל בחוש הראיה הוא גורם לנו לראות הרבה יותר מחודד ממה שאנחנו צריכים לראות. למשל, במקום לראות קיר לבן נראה הרבה מאוד צבעים. ה-LSD מפרק את העולם לצבעים הבסיסיים שלו (לא בהכרח רק במערכת הראייה). גם במערכת השמע הוא גורם לנו לקלוט בצורה זהה רעשים חזקים ורעשים חלשים.

מבחינת ה LSD הוא נקרא סם הזיות (הלוצינוגנים), מעבר לזה לעיתים כל מיני זיכרונות שנמצאים במאגרי הזיכרון ולא אמורים לצוץ צצים בהשפעת ה LSD.

LSD גם נחשב למקצין מצבי רוח, מדוע? – מכיוון שהוא פועל על מערכת הסרוטונין והמערכת הזאת חשובה למצבי רוח. עכשיו אנחנו מקצינים את המצב רוח שבו אנחנו נמצאים. מי שלוקח LSD ומצב רוחו שמח ה LSD יהפוך אותו ליותר שמח ולהפך.

מבחינת ה LSD אחד מהדברים שה LSD כנראה עושה, הוא לעזוב את מחסום הדם ונקשר לשומן ולעצם והוא עשוי להשתחרר בשלבים מאוחרים יותר. האם זה באמת קורה? - זאת רק הנחה.

אחרי שדיברנו על כמה סמים שמשפיעים על סרוטונין כאגוניסטים ישירים או כאלה שעובדים דרך הקליטה החוזרת הבנו את הפטנט.

נוירוטרנסמיטרים שהם חומצות אמיניות (קבוצה אחרונה) (גלוטמט, גאבא, גליצין).

יש חומצות אמינו שאנחנו לא צריכים לקבל מהמזון כי הגוף יודע לייצר אותם אלו: גלוטמט, גאבא, גליצין.

גלוטמט

גלוטמט זה חומצה אמינית שמיוצרת בכל התאים בגוף. זו חומצה אמינית בסיסית שכל תא בגוף יכול לייצר ונראה אותה בהרבה תאים בגוף ובמוח. גלוטמט הוא ללא תהליך של ביוסינטזה (אין אנזימים שצריכים לבצע פעולות כאלה ואחרות). זהו חומצה חלבונית שהריבוזום מייצר ומפיק.

מכיוון שזוהי חומצה אמינית שניתן לראות כמעט בכל התאים, אז רוב התאים במוח מייצרים ומפרישים גלוטמט. זה החומצה האמינית השכיחה ביותר במוח. הוא הכי שכיח כי ברוב התאים יש גלוטמט.

מבחינת הנוירוטרנסמיטר הזה יש הטוענים שזה הנוירוטרנסמיטר בה' הידיעה המעורר במוח. בכל מקום שנפגוש את הגלוטמט יהיה ערעור. למה יש הטוענים? – כי נוירוטרנסמיטר הוא לא מעורר ולא מעכב. השאלה לאיזה רצפטורים הוא נקשר. אומרים שגלוטמט הוא ה-נוירוטרנסמיטר מכיוון שכל הרצפטורים שלו פותחים תעלות לנתרן או לסידן. ובגלל שנפתחות התעלות האלה נוצרת דפולריזציה וזה מה שיוצר את הערעור. זה לא שהנוירוטרנסמיטר מעורר אלא פשוט הוא פותח תעלות שמעוררות.

מבחינת דוגמאות לחומרים שיש בהם גלוטמט באופן גבוה ולא כל כך טבעי זה במאכלים סינים. הסינים בדרך כלל ליתר ביטחון לכל מאכל מוסיפים מלח וסודיום גלוטמט אשר מתבל את האוכל בצורה מלוחה ומעניינת. מצד שני כשיש רמות גבוהות של מונוסודיום גלוטמט זה מגיע למוח והוא סינטטי, שהוא מגיע למוח זה יכול לגרום להרגשה של קצת סחרחורת, כאבי ראש וכו'. ברגע שמגיע גלוטמט למוח והוא מפעיל את התאים באופן בלתי מבוקר זה עשוי לשבש את הפעילות המוחית.

מבחינת רצפטורים לגלוטמט: יש לו ארבעה סוגי רצפטורים שלושה מתוכם הם יונוטרופים (מהירים) ואחד הוא איטי (מטאבוטרופי).

הרצפטור הראשון לגלוטמט הוא NMDA (יונוטרופי) – כאשר גלוטמט נקשר אליו נפתחות תעלות לסידן וכאשר הוא נקשר לרצפטור סידן יכול להיכנס פנימה אל תוך התא ואז הפער בין הפנים לבין החוץ קטן ונוצרת דפולריזציה (מעורר). הרצפטור הזה נמצא: בהיפוקמפוס, בקורטקס, באמיגדלה ובכלל הוא נמצא בהרבה אזורים במוח.

הרצפטור ל NMDA זה רצפטור מאוד חשוב (אולי הכי חשוב) לתהליכים של למידה. שאנחנו לומדים דברים חדשים הרצפטור הזה עובד קשה והוא מפעיל את התאים שעליהם הוא נמצא ואז התאים מעכלים, זוכרים, מכניסים לתוך המאגרים של הלמידה את מה שאנחנו לומדים.

אם עכשיו הגענו לכאן ולקחנו חומר שחוסם את הרצפטור NMDA אז השיעור הזה לחלוטין מיותר.

סם שחוסר רצפטורים ל NMDA - קטמין – זהו סם הרדמה שחוסם את הקולטנים האלה – כלומר קטמין הוא אנטגוניסט ל NMDA.

רצפטור שני לגלוטמט (יונוטרופי) AMPA – שולט על תעלת יונים לנתרן NA+. גורם ל EPSP. גם הרצפטור הזה נמצא כמעט בכל המוח. רצפטור ה AMPA אחראי על זיכרון. שאנחנו זוכרים דברים חדשים רצפטור AMPA הוא הרצפטור הפעיל יותר. אם ניקח סם שחוסם את הרצפטורים האלה לפני מבחן, הלך המבחן.

רצפטורים במוח הם דבר דינמי, שאנחנו לומדים דברים מסוימים מה שקורה זה שנוצרים רצפטורי AMPA חדשים. עכשיו למדנו משהו חדש הסינפסה משתנה נוצר קשר חדש והקשר החדש שנוצר זה קשר שסביר להניח שהוא ראוי לרצפטורים של AMPA. אלו יאפשרו לנו את יכולת הזיכרון.

סוג שלישי של רצפטורים לגלוטמט (יונוטרופי) קאינט – גלוטמט מפעיל אותם נפתחות תעלות נתרן ואז נוצר EPSP.

סוג רביעי של רצפטור לגלוטמט (איטי/מטאבוטרופי) רצפטור מטאבוטרופי מספר 1 – הוא רצפטור איטי יותר שפותח בסוף תעלות לנתרן (יוצר EPSP) מעורר.

הגלוטמט הוא נוירוטרנסמיטר מאוד חשוב אבל אסור שהוא יופרש בכמויות. ברגע שיש הרבה גלוטמט במוח זה אומר שכל המוח יתחיל לפעול ושכל המוח מתחיל לפעול ואין אזורים שמאזנים את המצב אז עלול להיגרם מצב של התקף אפילפטי או מצב של חוסר איזון במערכת המוחית.

לגבי עודף של גלוטמט, אפשר לראות את זה במצב של מצוקה מוחית. מתי יש מצוקה למוח? – שחמצן לא מגיע למוח (נגיד לשלוש דקות) התאים במוח נלחצים (כלומר הם במצוקה) ואז במצב כזה התאים מפרישים נוירוטרנסמיטר לסינפסה כדי לצעוק אני במצוקה. אם חמצן לא הגיע למוח באזור מסוים או מספר אזורים, התאים במוח יתחילו להפריש את הנוירוטרנסמיטר החוצה כדי להודיע שהמצב לא טוב. מכיוון שהגלוטמט זה הנוירוטרנסמיטר הכי שכיח במוח אז במצב מצוקה הוא יופרש בכמויות גדולות.

בהתקף אפילפטי כל התאים עובדים במכה אחת ואז מופרש המון גלוטמט. בשבץ מוחי אם התפוצץ כלי של דם גם נשפך המון גלוטמט. כלומר במצבי קיצון אנחנו רואים שאזורים שלמים במוח מתמלאים בגלוטמט. למה זה גורם? – הגלוטמט נקשר אל הרצפטורים שלו ושהוא נקשר אל רצפטורים אלה (מעוררים) זה מפעיל ומפעיל ומפעיל את התא הפוסטסינפטי עד שהתא הפוסטסינפטי לא עומד בעודף הפעילות ואז הוא מת. ברגע שתא פוסטסינפטי במוח מת הוא מת סופית ואז בעצם הנזק המוחי בעקבות בעיות כאלה ואחרות (שבץ וכו') הופך להיות הרבה יותר חמור. וזאת לא בגלל החמצן אלא בגלל שהרבה אזורים במוח הפרישו גלוטמט ואז הנזק נעשה עוד יותר גדול (בנוסף לנזק של החמצן).

שאדם מגיע אחרי אירוע של שבץ מוחי לבית החולים ואנחנו מבינים שהשבץ המוחי התרחש לפני חצי שעה נחשוד שהמוח מלא בגלוטמט ולא נראה שהתאים הפוסטסינפטים ימותו. אז מה נעשה? – נתן לאותו אדם אנטגוניסט לגלוטמט (למשל ל NMDA או לAMPA) ואז גם שיש הרבה גלוטמט בסינפסה לא תהיה השפעה ותאים נוספים לא ימותו.

הבן דוד של הגלוטמט שעובד בדיוק הפוך מהגלוטמט והוא גם חומצה אמינית זה חומצה אמינית בשם גאבא.

 

גאבא

הגאבא הוא גם נוירוטרנסמיטר שמיוצר במוח בעל שכיחות גדולה מאוד (בדומה לגלוטמט) כי זה חומצה אמינית שמיוצרת בגוף ללא מקורות חיצוניים. ההגדרה של הגאבא (לא בדיוק מדויקת) זה שהוא הנוירוטרנסמיטר המעכב במוח. וזאת משום שהרצפטורים שלו פותחים תעלות לאשלגן או לכלור ואז נוצר IPSP. (הפוך מהגלוטמט).

הגאבא הוא נוירוטרנסמיטר שנמצא ברוב אזורי המוח (אין בעיה לייצר אותו) וזאת משום שהוא נוצר מגלוטמט.

לוקחים את הגלוטמט, עושים עליו תהליך כימי אחד ואז הוא הופך לגאבא. (הגאבא מתנגד לגלוטמט הוא מעכב בעוד שהגלוטמט מעורר).

הביוסינטזה של גאבא: ניקח גלוטמט ומורידים ממנו קבוצה קרבוקסילית. ברגע שהורדנו ממנו חומצה קרבוקסילית נוצר גאבא. האנזים שלוקח את הגלוטמט ומוריד את החומצה הקרבוקסילית הוא – GAT/ גלוטמט דקרבוקסילז.

אמרנו שגאבא זה נוירוטרנסמיטר מעכב בכל מקום שהוא נמצא, הפעילות המעכבת הזאת היא פעילות חשובה. אנחנו לא רוצים שהמוח יפעל בצורה בלתי מבוקרת ומה שהגלוטמט והגאבא עושים הם מאזנים אחד את השני.

מבחינת רצפטורים לגאבא: יש לו שני סוגי רצפטורים אחד מהיר ואחד איטי:

הרצפטור המהיר לגאבא זה רצפטור שנקרא GABAa- זה הרצפטור המהיר לגאבא (יונוטרופי) כאשר נקשר אליו הגאבא נפתחת תעלת כלור ונוצרת IPSP.

בכל מקום שנמצא הרצפטור הזה (והוא בכל המוח) אז הוא מעכב.

רצפטור GABAa יש לו מספר אתרי קשירה לעוד חומרים שיכולים להיקשר. כלומר לאתרי קשירה משניים (שלא מתחרים עם הגאבא) ועשויים להשפיע על הפתיחה של האתרים.

באפילפסיה יש עודף פעילות של המערכת המוחית (קצר חשמלי), מה שאנחנו יכולים לעשות זה לדכא את הפעילות של המוח כדי שהקצר לא יגרום לצונמי. מה שעושים בדרך כלל נותנים חומרים שהם אגוניסטים לרצפטורים GABAa – במצב כזה נדכא חזק את הפעילות של המוח ואז הסיכוי שייווצר קצר חשמלי נמוך יותר.

איזה תרופות עושות את זה? – למשל, וואליום – היא נקשרת לרצפטור GABAa, הם נקשרות לאתר קשירה משני לרצפטור GABAa ואז הם גורמות לרצפטור להישאר במצב פתוח יותר זמן – הקשירה לא תחרותית. זהו אגוניסט עקיף ל GABAa. הם גורמות ליותר דיכוי של המערכת המוחית.

שאנחנו יוצאים לבילוי אז אנחנו שותים אלכוהול וששותים אלכוהול אז אלכוהול מגיע למוח. מה שהאלכוהול עושה – הוא נקשר לרצפטור GABAa (לאתר קשירה משני) ובדיוק כמו שהווליום פותח את התעלה למשך זמן ארוך יותר גם האלכוהול הוא אגוניסט עקיף לרצפטור GABAa. רצפטורי GABAa ששותים אלכוהול נקשרים לרצפטורים במוחון (שאחראי על שיווי משקל וקורדינציה) וברגע שהאלכוהול משפיע באופן אגוניסט על המוחון הקורדינציה יורדת (בכללית אלכוהול מגיע לכל הקורטקס).

האונה הפרונטלית (מצח) אחראית על בקרה מוטורית ותכנון מוטורי, לכן תחת אלכוהול התפקודים האלה פחות טובים.

למה אנחנו נהנים מהאלכוהול? – אונת המצח מעבר לזה שהיא אחראית על מוטוריקה היא אחראית גם על היכולות הגבוהות שלנו (למשל על המוסר וקבלת החלטות) וברגע ששתינו אלכוהול ואונת המצח מורידה את הפעילות שלה, אז השוטר שאומר זה לא מוסרי, זה לא יפה, אל תעשה את זה נרדם קצת. וברגע שהשוטר שלנו במוח נרדם כל האזורים שמתחת לקורטקס שמחים וצוהלים ואז אנחנו מתחילים לעשות דברים שללא אלכוהול לא היינו מבצעים.

הסוג השני של הרצפטור לגאבא (מטאבוטרופי) הוא GABAb – זהו רצפטור איטי (מטאבוטרופי). גם הוא פותח תעלה לאשלגן וכאשר נפתחת תעלת אשלגן, אשלגן יוצר החוצה ונוצר IPSP. כלומר אלו רצפטורים מעכבים. הם נמצאים באזורי מוח נרחבים (בעיקר בקורטקס אבל גם מתחת לקורטקס).

גליצין

סוג של גאבא אבל בחוט השדרה. זה נוירוטרנסמיטר מעכב (נמצא גם במוח אבל רוב הפעולה שלו היא בעיקר בחוט השידרה). מה שהגליצין מבצע בחוט השדרה זה מן וויסות. אנחנו לא רוצים שהשרירים שלנו יפעלו באופן בלתי מבוקר. הגליצין מגיע לחוט השדרה לנוירונים מוטורים והוא מוריד את הפעילות שלהם. ואז לא נראה סתם תנועות בזמן ישיבה, כתיבה וכו'.

שגליצין לא מופרש בצורה תקינה בחוט השדרה נראה שהמערכת המוטורית תפעל ונראה מצבים של רעידות או תנועות מוטוריות בלתי נשלטות.

יש חיידק שנמצא בתוך אזורים שהם חלודים (ברזל חלוד) ושמו טטנוס – מה שחיידק זה יודע לעשות זה לחסום את הפעילות של גליצין. הוא סוג של אנטגוניסט לגליצין. ברגע שגליצין הופך להיות לא פעיל או לא דומיננטי אנחנו נראה מצב של רעד בשרירים (כי אין מי שיעכב את המערכת המוטורית).