היו זמנים

קיץ 1969

באיחור מה הגיעה "הבשורה" גם לארץ. הרגשנו שמשהו קורה, רכבת השלום החופש והאהבה צפרה בקול רם ואנחנו עלינו עליה עם מכנסי ג'ינס רקומים וחולצות בטיק עם שמש מצויירת עליהן. היינו מעשנים חשיש שהיה רווי בריח נעים. הוא היה מגיע בשקי קנבס קטנים ועליהן ציור של חרבות או ירח, או אריה, או דובדבנים. לאריה היה גוון צהוב ולדובדבן היה גוון אדום. היה קשה להחליט מה לבחור: אדום או צהוב. שניהם היו מעולים. בפעם הראשונה שעישנתי אורי אמר לי: "תקשיב לבסים של המוזיקה, אתה שומע?" שמעתי. למסעות הראשונים התכוננו דרך קריאת ספר המתים של הטיבטים. שם מתארים את המסע שעושה הנשמה והוא דומה להפליא למסע אל. אס. די. התייחסנו לזה במלוא הרצינות. זה לא היה בילוי, זה היה מסע לתוך עצמך. היה אורנג' סנשיין והיה וויט לייטנינג שהיה זורק אותי לתוך כלום חלול ורק הקול שלי היה נשמע: מי אני? מה אני? עד ששאול היה אומר: "בסדר, אבל תעשה את זה בשקט". במסע הראשון החלטנו שאורי יקח ואנחנו נשמור עליו. יצאנו לפארק הירקון כשעוד לא היה שם כלום מלבד מרחבים ושקט וכשאורי נתפס למחשבה קודרת התקרבתי אליו והזכרתי לו מה שכתוב בספר כדי שירגע. הוא הביט בי ושאל "למה אתה מדבר ככה"? הבנתי: הוא רואה דרכי. הוא רואה את כוונת דבריי. הוא רואה את הזיופים ואת ההתחנפות זה מה שהוא רואה. היה לו מסע קשה אחד ויחיד ויותר לא חזר על זה. אחד הספיק לו. לי היו כמה מאות. בפעם הראשונה שלי יצאנו שוב לפארק והחברים שמרו עליי. הרגשתי מוזר (לא מפליא) ושכבתי על הדשא. כולם דאגו ואני הבטתי אל העננים שהיו "חיים" הכל היה חי. הדשא נשם ונשף. זז לי בעיניים. הצבעים היו כמו בציור של וון גוך ולפתע הבנתי שאני יכול לסמוך על עצמי וקמתי עם חיוך. היו לנו טוסטוסים איי. סי. אם. עם מנוע זקס חצי כח סוס וחרשנו איתם את גוש דן. גם לראש פינה ולאילת הגענו, לא עם הטוסטוסים אבל עם חיוך. היו גם פטריות מסקלין שהיו קלות יותר מאל. אס. די. ונעימות. הייתי רואה חיצים של אור כחול או אדום בין העצים. והיו לי זרמים בגוף. אהבתי את זה. אהבתי את הכל. יכולתי לקחת אל. אס. די. ולשבת לשתות קפה או ללכת לבנק... הרבה מים זרמו בירקון מאז. עשרות שנים. והזמנים השתנו. לאט לאט נפסקה החגיגה וכל אחד פנה לדרכו. מעולם לא עברתי חוויה כה מדהימה כמו מסע אל. אס. די. בתוכי אני עדיין היפי מזדקן ולא אשתנה. עכשיו ערב שנת 2017. מלכה החתולה קופצת על השולחן. חוצצת ביני ובין המחשב. נוגחת קלות בראשי כדי שאלטף אותה ויוצאת לגינה. אני מלווה אותה במבטי עד לסן פדרו ששתלתי לפני שנה והוא מביט בי כאומר: "אני מוכן ואתה?

 

שמע חבר, אתה נהדר! התיאור שלך גרם לי להריח את הדשא ששכבת עליו.

תודה לך!

 

תודה לך, שולגין יקר

 

אנסה לתאר את תחושותיי ותובנותיי במסעותיי הצנועים בממלכת הפסיכדליה האמיתית. אמיתית, כן. אולי לא בדיוק בדיוק כמו הנוסחה של הכימאי והנשמה הגדולה כפי שצויין כאן בפורום ולא פעם אחת: אלברט הופמן, אבל לקראת סוף שנות השישים הגיעו לכאן אמריקאים ואירופאים והביאו איתם אל. אס. די. אמיתי. ובכן: אין מפלצות ולא עמדתי על עדן החלון וחשבתי שאני יכול לעוף. אלה הם שטויות במיץ עגבניות. לא ראיתי שום דבר שלא היה קיים. להיפך: הכל היה קיים ואתה מסתכל על הכל בפעם הראשונה באופן נקי. הכל חי ונושם כמו הלב הפועם באימוג'ים של הסמרטפון. רואה עץ ותוהה: מה זה הדבר הזה? כמה יפה הדבר הזה עץ. כמו תינוק. משום שבמסע מהסוג הזה, כל מה שהיה לך בראש בקשר לעץ שעומד מולך נמחק. גם אוטובוס נראה אמיתי. מתכתי כזה ובפנים יושבים אנשים שנוסעים לאן שהוא. פתאום אתה שם לב שבני אדם גרים בקופסאות. והולכים לעבוד ולישון והדברים ברורים להם, ואתה שואל מה זה. ולמה זה. אתה לא עסוק בלהראות טוב. המחיצות נפלו. כל מה שהיה כל כך מובן לך נראה עכשיו כמו חידה. החומר הזה פותח שערי שמיים אך יכול לקחת אותך נמוך יותר ולכן הדבר הראשון שלמדתי בעומדי לפני מסע : צניעות. זה לא בשביל לדפוק את הראש או להתמסטל. אתה מסתכל על אנשים ומבין מאיפה הם באים ולאן הם הולכים אל. אס. די. זה גם כח. וזה הדבר השני שהבנתי: לא לשחק בראש של אנשים אחרים. כולם נשמות. כשאתה במסע אין תיאבון וגם הכל נראה מוזר: אוכל? מה זה? וללעוס? אהבתי גם את הנחיתות כשהאוכל נראה פחות מוזר. הנרות דלקו וגם העיניים שלנו. והתחושה שהייתה קיימת גם למחרת בבוקר היא שהמוח עבר כביסה יסודית. ניקוי יבש.