טיפול בדיכאון בעזרת בסילוסיבין

אפשר לעשות את זה לבד?
איך זה עובד?

 

לעשות את מה לבד? איך מה עובד?

פסילוסיבין או חומרים פסיכדליים אחרים הם לא תרופת קסם והם לא פלסטר לפצע שטחי שנקרא דיכאון.

יש מחקרים שהוכיחו טיפול יעיל כזה או אחר בדיכאון בעזרת מיקרודוזינג או טריפ אינטנסיבי תחת בקרה והשגחה אינטנסיביות, אבל אף אחד לא יכול לענות לך ברצינות על שאלה כזו עם כל כך הרבה משתנים.

 

חבר, תצפה בזה.

 

יכול לעבוד טוב עם איש מקצוע (פסיכולוג) אבל לך תמצא אחד כזה, בכל מקרה קצת חומר שסיכמתי בעבר משיעורי פסיכולוגיה פיזיולוגית.

הפרעות אפקטיביות

הפרעות אפקטיביות – זה הפרעות ברמה הרגשית ונתמקד בשתי הפרעות שגורמת לשינויים משמעותיים ברמה הרגשית.

שני ההפרעות השכיחות הן:

1.מחלת הדיכאון (הפרעה חד-קוטבית).

2. מניה דפרסיה (הפרעה דו-קוטבית).

הפרעת המניה דפרסיה (דו-קוטבית) - זה מעבר משמחה עילאית לצלילה חזקה של דיכאון, כלומר במחלה הזאת יש שינויים גדולים מאוד במצב הרוח.

הפרעת דיכאון (חד-קוטבית) - דיכאון למשל שמתרחש אצל אדם כי חלילה מישהו קרוב אליו נפטר גם אם זה חצי שנה זה עדין לא דיכאון אלא הפרעה מסוימת של מצב שצריך להתרגל אליו. אם אין שום סיבה שבגללה אפשר לשים את האצבע על הדיכאון וזה נמשך מעל לשבועיים ברציפות אולי מדובר בדיכאון. ה-DSM מגדיר מתי אדם דיכאוני ומתי לא.

בואו נתחיל לדבר על הסימפטומים של הפרעת הדיכאון:

א. חוסר ערך עצמי–זה סימפטום מאוד כואב ובעייתי לדיכאוני. תחשבו מה זה ללכת עם תחושה שאתה לא שווה כלום ושאתה מיותר לחלוטין בעולם הזה. ללכת עם המחשבה הזאת יום אחד זה נוראי אז תחשבו מה זה ללכת עם הדבר הזה שבועיים. יותר מזה אפיזודה דיכאונית יכולה להימשך שנה. בדרך כלל מתלווים לסימפטום הזה רגשות אשמה מאוד מאוד כבדים.

ב. רגשות אשמה מאוד כבדים- למשל מריבה של בני זוג ומריבה של השכנים זה הכל בגללי. האנשים האלה מעמיסים על עצמם עוד ועוד דברים שקשה לשאת אותם. רק שני הסימפטומים האלה לבד יכולים לגרום לאדם להתאבד. אבל כדי שאדם יהיה דכאוני צריך כמה סימפטומים ביחד ולפחות שבועיים ברציפות. זה באמת מחלה נוראית. גיל 30 - זה הגיל שרואים בו לרוב לראשונה דיכאון בבני אדם. אז אם עברנו בשלום סכיזופרניה אפשר להמתין לדיכאון.

ג. חוסר מוטיבציה – אנחנו רואים שהרמה האנרגטית אצל דיכאוניים ירודה מאוד. אצל דיכאוניים אפשר לראות שאפילו הרוק בפה הוא מאוד דל וגם תפקודי הגוף כמו שתן לא עובדים כמו שצריך.

ד. בכי - הם בוכים כל הזמן בלי סיבה. הבכי הוא ממניעים שלנו הם לא ברורים לחלוטין.

ה. ירידה בתשוקה המינית.

ו. בעיות שינה- מאוד קשה להם להירדם והמחזור של השינה משובש.

ז. חוסר הנאה (הנהדוניה) – זה אולי הסימפטום הכי בעייתי אצל הדיכאוני ברמה האישית. דיכאוניים לא מצליחים ליהנות מכלום. תחשבו שכל אחד מאיתנו היה פעם מדוכדך אז יש כאלה שהם מדוכדכים קלות ואז הם משמחים את עצמם על ידי פעילויות כאלה ואחרות (אוכל, קניון, ספורט). אצל דיכאוניים הכל נורא, האוכל, הקניון פשוט הכל. ההרגשה של ההנדוניה זה נוראי.

התקף דכאוני יכול להימשך חודשים ארוכים: דיכאון יכול להימשך שבועות רבים עד חודשים רבים עם לפחות כמה סימפטומים וזה נורא. זה יכול להימשך שנה ואז יש רמיסיה (הפוגה) ואז שוב הדיכאון יכול לחזור. אין כאן טריגר למחלה כמו איבוד כסף או קרוב משפחה. פשוט אין להם סיבה שאפשר לשייך אותה לדיכאון. אם אחרי חצי שנה האדם עדין לא הסתגל לאירוע למשל אחרי הבל אז יכול להיות שהוא מפתח דיכאון אבל זה סיטואציה חריגה ואנחנו מדברים על דברים כללים יותר.

בואו נראה האם יש בסיס ביולוגי לדיכאון

מבחינת הבסיס הביולוגי נציג שני מקרים בקצרה כדי להראות שאולי יש לזה בסיס ביולוגי. לקחו אנשים בריאים ונורמאליים לחלקם יש קרובי משפחה מדרגה ראשונה שחולי דיכאון ולחלק לא. אלה שהיו בריאים ויש להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה שהם חולי דיכאון יש להם הסתברות גדולה פי 10 לחלות בדיכאון ממשפחות שבהם אין דיכאוניים.

אפשר ללכת לתאומים שגדלו באותה סביבה ולראות מה קורה להם: תאומים זהים ש-99 אחוזים מהגנים אצלם אותו דבר והם גדלו באותה סביבה אחוז שוויון המקרה (ששניהם יהיו דיכאוניים) הוא 69 אחוזים וזה המון. כלומר סביר להניח שהגן הלקוי נמצא אצל שני האחים. אצל תאומים לא זהים שיש להם רק 50 אחוז מהגנים שהם זהים, אחוז שוויון המקרה לדיכאון הוא בערך 13 אחוזים וזה מראה לנו שיכול להיות איזשהו בסיס גנטי למחלה. את הבסיס הגנטי עוד לא מצאו אבל התחילו להבין שיש במוח שיבוש בשני חומרים כימיים כי שהם יורדים יש סיכוי גבוה יותר לדיכאון.


שני החומרים האלה הם:

1. סרוטונין – ירידה ברמה של הסרוטונין עלולה להוביל לדיכאון.

2. נוראדרנלין – ירידה ברמה של הנוראדרנלין עשויה להוביל לדיכאון.

לפני שנתחיל להתמקד בשני החברים האלה אני רוצה לומר מילה על הסוגים של הדיכאון:

יש דיכאון קל, בינוני וקשה. שלא תטעו בכל סוגי הדיכאון יש את כל הסימפטומים אבל בדיכאון הקשה הסימפטומים הרבה יותר חזקים אבל "גם דיכאון קל זה לא דבר קל".

אחד הדברים שאנחנו מבינים זה שאולי יש בעיה של סרוטונין במוח: אנשים בדיכאון ולא משנה מאיזה סוג חוץ מזה שמדברים איתם והם עצובים אחד מהדברים שמשמחים אותם זה שמדברים איתם על מוות כי הם רוצים למות ואפשר להבין אותם. ככל שעוצמת הדיכאון גדולה יותר אנשים רוצים למות יותר. שמגיע בן אדם עם דיכאון קשה לטיפול פסיכיאטרי נותנים לו תרופות שמוציאות אותו מהדיכאון הקשה לבינוני ואז לקל ומשם למצב הנורמאלי אבל אז מגיע הסכנה הכי גדולה, דיכאוניים שעוברים ממצב קשה למצב קל יש להם את הפוטנציאל הכי גבוה להתאבד.

מה שקורה בדיכאון הקשה זה שיש המון מחשבות אובדניות אבל אין להם כוח לקום ולהתאבד. זה ממש משימה בשביל הדיכאוניים. דווקא בדיכאון הקל יש גם מחשבות אובדניות וגם כוח לבצע אותם ולכן רואים שאנשים עם דיכאון קל עשויים ליישם את המחשבות האובדניות. שהרמה של הסרוטונין יורדת אז יש את ההרגשה הדיכאונית ויש גם הרגשה תוקפנית והתנהגות תוקפנית. האנשים האלה פשוט מפנים את התוקפנות שלהם כלפי פנים.

אם אנחנו מדברים על התנהגות אובדנית אני יראה לכם כמה נתונים: לקחו מוחות של אנשים שהתאבדו ובדקו את רמת תוצר הפירוק של סרוטונין 5-HIAA ומה שראו זה שאצל אנשים שהתאבדו רמת תוצר הפירוק של סרוטונין הייתה מאוד נמוכה. כלומר סביר להניח שהייתה צניחה ברמת הסרוטונין וזה אולי מה שהוביל אותם לבצע את ההתנהגות המאוד מוקצנת הזאת של התאבדות. אלה אנשים שהתאבדו והם לא בהכרח דיכאוניים.

בואו רגע נדבר על אנשים שהם דיכאוניים: לקחו מדגם של אנשים דיכאוניים ובדקו אצל כל האנשים הדיכאוניים את רמת פירוק התוצר של הסרוטונין (5-HIAA). לקחו את כל הדיכאוניים האלה ועשו חציון שבו לחצי יש תוצר פירוק גבוה לסרוטונין ולחצי השני תוצר נמוך של פירוק לסרוטונין (באופן יחסי). עקבו אחרי האנשים וראו ש-20 אחוזים מהדיכאוניים שיש להם רמה נמוכה של פירוק לסרוטונין היו בעלי עבר של ניסיונות התאבדות והיו כאלה שהצליחו להתאבד. אלה שהיו מעל החציון הם גם דיכאוניים אבל יש להם יותר תוצר פירוק לסרוטונין והם לא התאבדו. כלומר גם אצל דיכאוניים רואים שתוצר הפירוק של סרוטונין כאשר הוא נמוך מגדיל את הסיכוי להתאבדות.

בואו רגע נעזוב את הדיכאוניים ונלך לאנשים נורמאליים: לקחו אנשים בריאים ובדקו להם את רמות תוצר הפירוק לסרוטונין וראו שאנשים בריאים עם הרמות הנמוכות של ה 5-HIAA היו להם יותר קרובי משפחה מדרגה ראשונה שהיו מאובחנים בדיכאון. כלומר גם אצל אנשים נורמאליים כדי לעבור למצב לא נורמאלי זה לא סיפור גדול. צריך טריגר קטן וזה יכול להתפרץ. אנשים בעלי תוצר פירוק נמוך לסרוטונין יש להם סיכוי גדול יותר לחלות בדיכאון.

לקחו אנשים בריאים: וביקשו מהם לבצע דיאטה של 24 שעות ללא החומר טריפטופן – שהיא חומצה אמינית שמגיע אלינו מהמזון וממנה מיוצר סרוטונין. אם נאכל יהיה טריפטופן ואם לא נאכל לא יהיה טריפטופן. כמעט בכל המאכלים יש טריפטופן למעט חסה תירס וג'לי. אז במשך 24 שעות זה מה שאותם אנשים אכלו. ברגע שזה מה שהם אכלו ואין בהם טריפטופן אז רמת הטריפטופן צריכה לרדת אצל כולם. שאחרי שהתחילו את הדיאטה רמת הטריפטופן ירדה ברמה משמעותית ואחרי שנגמרה הדיאטה הטריפטופן חזר לרמות רגילות. כלומר דיאטת טריפטופן מורידה את רמת הסרוטונין.

בניסוי הזה היו שני סוגים של אנשים נורמאליים: הקבוצה הראשונה אלו אנשים שיש להם במשפחה מדרגה ראשונה אדם חולה בדיכאון והקבוצה השנייה זה אנשים בריאים שאין להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה שחולים בדיכאון. אז ההיגיון אומר שאם מורידים את הרמה של סרוטונין אצל כולם אז כולם אחרי 24 שעות צריכים להיכנס לדיכאון. אז לקחו את אותם 2 קבוצות של אנשים נורמאליים ועשו להם דיאטה דלה בטריפטופן ותוך כדי הדיאטה הריצו להם שאלון של סימפטומים דיכאוניים.

על הלוח בציר הY-רואים את הסימפטומים הדיכאוניים: הריצו שאלון של דיכאון בתחילת הדיאטה, בזמן הדיאטה ולאחר הדיאטה ואנחנו רואים קבוצה אחת של סימפטומים דיכאוניים וזה אצל האנשים הנורמאליים שיש להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה עם דיכאון, היתר לא מראים סימפטומים דיכאוניים במהלך הדיאטה. זה אומר שיש קבוצה שהיא מועדת יותר לדיכאון. כלומר במצב נתון המערכת עלולה להשתבש ולהתחיל להראות סימפטומים דיכאוניים. אז אנחנו רואים שיש פה מועדות ראשונית של המערכת ועוד אנחנו מבינים זה שלא כל הורדה ברמה של הסרוטונין תגרום אצל כולם לדיכאון אלא רק לאנשים שמועדים לזה.

 

מה משתנה בתוך המוח ומה עושה הסרוטונין

נחפש מי מועד יותר ומי מועד פחות לדיכאון: נעבור על שלושה אזורים מוחיים שאולי הם בעייתיים, אחר כך נדבר על חומר כימי ובסוף יהיה את השקף המחבר כמו בכל שיעור.

האזורים שנמצאו כבעייתיים אצל חולי דיכאון:

1. ההיפוקמפוס – מסתבר שככל שחומרת הדיכאון גבוה יותר ככה הנזק בהיפוקמפוס גדול יותר. הוא פשוט נהרס ומתכווץ. בציר ה-X רואים את עוצמת הדיכאון ובציר ה-Y את הנפח של ההיפוקמפוס ואפשר לראות שככל שעוצמת הדיכאון גדולה יותר ההיפוקמפוס הולך וקטן בנפח שלו.

אנחנו רואים ירידה בנפח ושואלים למה ההיפוקמפוס ניזוק? אחד החומרים שהתחילו להסתכל עליהם בשנים האחרונות זה חומר שנקרא BDNF - זה איזשהו חומר שמעודד גדילה מוחית.

אז מה התפקיד של ה-BDNF?

א. לסייע בתהליך של נוירוגנזה– כלומר ביצירת נוירונים בהיפוקמפוס.

ב. יצירה של קשרים חדשים בין נוירונים קיימים- הוא עוזר לסינפסות להפוך להיות מחולקות.

מסתבר שבמצב של דיכאון רמת ה-BDNF יורדת בכל המוח וגם בהיפוקמפוס ואם רמת ה-BDNF יורדת בכל המוח וגם בהיפוקמפוס אז תאים מתים ואז הנפח של ההיפוקמפוס קטן. תרופות נגד דיכאון מעלות באופן עקיף את הרמה של ה-BDNF ואם רמת ה-BDNF עולה אז יש פחות מוות של תאים. שאין BDNF רואים שתאים מתים בתהליך של אפופוטוזה. אזור שני חוץ מההיפוקמפוס שרואים בו פעילות חריגה במצב של דיכאון זה האמיגדלה.

2. האמיגדלה - פועלת המון במהלך דיכאון. עשו מחקרים בבני אדם ושסרקו את המוח שלהם ראו שאצל חולי הדיכאון האמיגדלה עובדת בין 50 ל-70 אחוזים יותר מאשר אצל אדם נורמאלי. מה שקורה זה שאזור ההתרעה (ששייך לאמיגדלה) עובד אקסטרה. אז דכאוני מפעיל את האמיגדלה כל הזמן ואז אירועים סתמיים בחיים יכולים להיתפס אצל אותו אדם כאירועים מסוכנים ומאיימים. האמיגדלה לא מדברת היא נמצאת מתחת לקורטקס והקורטקס הוא זה ששומע. ברגע שהקורטקס שומע את האמיגדלה וכל אירוע נעשה מפחיד אז החיים עצמם הופכים להיות מלחיצים. אם כל העולם מפחיד, ומאיים ללא הפסקה זה בסופו של דבר שובר את המערכת.

3. הקורטקס הקדם מצחי (פרה-פרונטאלי) - אחראי על כל היכולת הגבוהות שלנו. מסתבר שאצל דיכאוניים הקורטקס הקדם מצחי פחות פעיל. זה לא סתם שהוא פחות פעיל זה אזור ספציפי שפעיל פחות והשם של האזור הזה הוא SUBGENUAL ACC.

קורטקס החגורה הקדמי התת ברכי(SUBGENUAL ACC) – זה האזור שפועל פחות באונה הקדם מצחית. האזור הזה הוא חלק רגשי באונה הקדם מצחית והוא עובד פחות. אז אם אני מסתכל על כל מה שאמרנו עד עכשיו אז אצל דיכאוניים ההיפוקמפוס קטן יותר, האמיגדלה פעילה יותר והקורטקס הפרה פרונטאלי עובד פחות.

עוד אינפורמציה קלה זה הטרנספורטרים לסרוטונין: אצל דיכאוניים הטרנספורטרים לסרוטונין חריגים בפעילות שלהם. ברגע שסרוטונין יוצא לסינפסה צריך לאסוף אותו. מי שמבצע את הקליטה החוזרת זה הטרנספורטר לסרוטונין. אנשים שיש להם שני אללים קצרים או הלל אחד קצר לטרנספורטר לסרוטונין אלה אנשים שיש להם מועדות גבוה יותר לדיכאון ותוקפנות. מסתבר שאצל אנשים שיש להם שני אללים קצרים לטרנספורטר לסרוטונין משברי חיים קשים (פרידה מבן זוג, הבל) עלולים בסופו של דבר לגמור אותם ולהוביל אותם למצב של דיכאון. אז ככל שיש יותר משברים כאלה אנשים שיש להם שני אללים קצרים לטרנספורטר לסרוטונין יש להם מועדות גבוה יותר לדיכאון.

מה שרואים על הלוח בציר ה-X זה משברי חיים: שרשום SS זה אומר שני אללים קצרים, שיש LL זה שני אללים ארוכים ו-SL זה אלל אחד קצר ואלל אחד ארוך ומה שרואים זה שאין הבדל באירוע טראומטי ראשון בחיים. לא רואים הבדלים אצל אנשים בדיכאון. באירוע השלישי רואים הבדלים בין האללים בדיכאון ובאירוע הרביעי יש הבדלים מובהקים לגמרי בהסתברות לפתח אפיזודה דיכאונית. כלומר אדם שיש לו שני אללים קצרים והוא עבר 3-4 משברים יש לו הרבה יותר סיכוי להראות סימפטומים דיכאוניים מאשר אדם שיש לו שני הללים ארוכים.

יותר מזה בצד ימין רואים גרף שמדבר על ניסיונות התאבדות: ואנחנו רואים שאחרי 4 משברים רציניים בחיים הסיכוי של אלו עם האללים הקצרים לשים קץ לחיים עולה. מה שאנחנו רואים זה שאנשים שיש להם שני אללים קצרים יש להם מועדות לפתח דיכאון או להתאבד. שאנחנו מדברים על האללים הקצרים לטרנספורטר לסרוטונין אז אמרנו שהטרנספורטר אמור לשאוב את הסרוטונין מהסינפסה לכפתור הטרמינל. אנשים שיש להם שני אללים קצרים יש להם פחות טרנספורטרים ופחות מי שישאב את הסרוטונין מהסינפסה בחזרה ואם יש פחות מי שישאב את הסרוטונין אז סרוטונין צריך להישאר יותר זמן במוח ואז זה אומר שיש להם יותר סרוטונין בסינפסה.

אמרנו בעבר שהבעיה היא בהתפתחות המוחית אצל העובר

שהעובר מתפתח בתוך הרחם יש אזורים במוח שחייבים סרוטונין כדי להתפתח בצורה טובה:

א. האמיגדלה- שחייבת סרוטונין ברחם כדי להתפתח בצורה תקינה.

ב. הקורטקס הקדם מצחישחייב סרוטונין כדי להתפתח בצורה תקינה.
ובמיקוד: ה-SUBGENUAL ACC שבקורטקס הקדם מצחי.

מה קורה אצל אנשים שיש להם שני אללים קצרים לטרנספורטר לסרוטונין? יש להם פחות משאבות ברחם שיכניסו את הסרוטונין לאמיגדלה ול-SUBGENUAL ACC ואז שני האזורים האלה מתפתחים בצורה לא טובה וזה מוביל לסבירות גבוה יותר של התפתחות דיכואנית. אז זה לא יקרה במשבר הראשון, השני או השלישי אבל המשבר הרביעי עלול לשבור את המערכת.

אז למה זה קורה? מה שאנחנו רואים על הלוח זה מוח בחתך מיד סאגיטאלי: ואת ההיפוקמפוס, האמיגדלה והאונה הקדם מצחית (SUBGENUAL ACC בסגול) DORSAL ACC) - בוורוד) שני האזורים האלה נמצאים באונת המצח הקדמית.

נגיד שהאמיגדלה זיהתה אירוע מאיים: ברגע שהאמיגדלה מתחילה להתריע היא יורה פוטנציאלי פעולה. בין האמיגדלה לקורטקס הקדם מצחי יש קשר מעורר. שהאמיגדלה עובדת היא מעירה את ה-SUBGENUAL ACC. ברגע שהאמיגדלה מפעילה את ה-SUBGENUAL ACC היא אומרת שיש אירוע מסוכן או מפחיד והיא שואלת אותו מה לעשות. כלומר האמיגדלה מעבירה את האחריות לקורקטקס הקדם מצחי. ה-SUBGENUAL ACC מדבר עם ה-DORSAL ACC כלומר הוא מפעיל אותו.

ה-DORSAL ACC- שהוא חלק מהאונה הקדם מצחית מעכב את הפעילות של האמיגדלה. ברגע שהאמיגדלה העבירה את האחריות ל-SUBGENUAL ACC הוא מקבל את האחריות והוא מעביר ל-DORSAL ACC שיאמר לאמיגדלה "תפסיקי לדבר קיבלתי את התשדורת שלך". זה מה שקורה אצל אנשים עם שני אללים ארוכים במערכת.

בואו נראה מה קורה אצל אנשים שיש להם שני אללים קצרים: אנשים שיש להם שני אללים קצרים לטרנספורטר לסרוטונין יש אצלם קשרים חלשים יותר.

מה זה אומר? אדם שיש לו שני אללים קצרים לטרנספורטר לסרוטונין והאמיגדלה שלו נדלקה אז היא מתריע על סכנה (שלילי) שהאמיגדלה פועלת מאוד היא אמורה להפעיל את הקורטקס הקדם מצחי אבל הקשר בין האמיגדלה לקורטקס הקדם מצחי הוא קשר חלש. אז האמיגדלה פועלת והקורטקס הקדם מצחי לא מגיב בעוצמה הרצויה. אם הקורטקס הקדם מצחי לא מגיב בעוצמה מספקת אז יש גם פחות עיכוב מה-DORSAL ACC לאמיגדלה ואז היא ממשיכה בפעילות של החשש שלה. זה בדיוק מה שראינו, ראינו שאצל דיכאוניים האמיגדלה פעילה ב 50-70 אחוזים יותר והקורטקס הקדם מצחי פעיל פחות כי הקשר פה הוא קשר חלש. האנשים האלה עוברים משבר ראשון, שני, שלישי המערכת עובדת בצורה פחות יעילה והסיכוי שלהם לפתח דיכאון הולך ועולה.

בואו נלך לכיוון הטיפולים של דיכאון

טיפולים תרופתיים

עד לשנות ה-40 של המאה ה-20 לא היו בכלל תרופות לדיכאון ואנשים דיכאוניים היו סובלים בשקט. בשנות ה-30 יצאה תרופה ראשונה בעולם הדיכאון שאגיע במקרה שנקראת איפרוניאזיד.

א. איפרוניאזיד – התרופה הזאת עבדה מעולה, אחרי כמה שבועות החולים התחילו להראות שיפור חיובי כלומר הם יצאו מהדכדוך.

תחשבו שהייתם בדכדוך חצי שנה ואחרי חצי שנה אתם מרגישים טוב, מה תעשו? תלכו לבלות ולהנות וככה עשו גם אותם אנשים שקיבלו את התרופה הזאת. החיים שלהם נהיו חיים טובים. הם יצאו למסיבות, נהנו, אכלו הרבה ותוך כדי המסיבה חלק מהדיכאוניים שכבר לא היו דיכאוניים התחילו להרגיש כאבים בחזה, הם קרסו על הרצפה ומתו. חלק אחר שהשתמשו באיפרוניאזיד נהיו משותקים בחצי גוף (שבץ מוחי) ובקיצור הרבה אנשים שלקחו איפרוניאזיד מתו ולא הבינו למה.

התחיל המחקר של המנגנון והבינו מה קורה: התרופות הראשונות לדיכאון כמו האיפרוניאזיד הן מעכבות את האנזים MAO- שהוא האנזים שמפרק את משפחת המונואמינים (סרוטונין, נוראדרנלין, אדרנלין, דופמין). לאחר שהחומר עבר קליטה חוזרת הוא צריך להיארז בווסיקולות ומה שלא נארז ה-MAO מפרק. התרופות הראשונות היו מעכבות את האנזים MAO וקוראים להם MAO-I. אם מעכבים את ה-MAO אז הוא לא יכול לפרק את הסרוטונין והנוראדרנלין ואז הרמה שלהם עולה. מגיע פוטנציאל פעולה משתחררות ווסיקולות עם סרוטונין ונוראדרנלין אבל גם מה שנמצא בטרמינל ולא נארז משתחרר ואז משתחרר הרבה יותר ונוראדרנלין מהמצב הרגיל. אז למעשה ה MAO-I הוא אגוניסט וזה עוזר לדיכאון אבל מסתבר שהאנזים MAO עובד גם בפריפריה ולא רק במוח ובפריפריה תפקידו זה לפרק חומצה אמינית אחרת בשם טיירוזין.

טיירוזין (לא טירוזין)- היא חומצה אמינית שמגיע אלינו מהמזון וברגע שיש לנו הרבה טיירוזין בגוף הוא יכול להיקשר לכלי דם ולעלות את לחץ הדם או להיקשר ללב ולעלות את קצב הלב. מה שעושה האנזים MAO בפריפריה זה לפרק את הטיירוזין.

עכשיו איפה יש הרבה טיירוזין? במאכלי גבינה, קוויאר, יין. אז ברגע שאותם אנשים לקחו את התרופות האלה והם אכלו מאכלי גבינות, יין וכו רמת הטיירוזין עלתה ועלתה ולא היה מי שיפרק
אותו ואז קצב הלב עלה ולחץ הדם עלו ואנשים מתו. תופעת הלוואי הזאת נקראתאפקט גבינה (CHEESE EFFECT) - כי במאכלי גבינה יש המון טיירוזין.

אין תרופה יותר טובה? אז חיפשו תרופות יותר טובות ובשנות ה-50 המאוחרות של המאה ה-20 נכנס הדור הבא של התרופות והדור הבא של התרופות אלו תרופות שנקראות בשם טריציקלין.

 

ב. התרופות הטריציקליות– הן תרופות תלת טבעתיות שיודעות לחסום את הקליטה החוזרת של הסרוטונין והנוראדרנלין. ברגע שהקליטה החוזרת של סרוטונין ונוראדרנלין נחסמת אז רמת הסרוטונין ורמת הנוראדרנלין בסינפסה היא גבוה. כל התרופות האלה לא עובדות מיד אלא רק אחרי שלושה שבועות בערך הן מתחילות לעבוד. התרופות הטריציקליות מעלות את הרמה של הסרוטונין והנוראדרנלין והם עוזרות מאוד אבל יש להם תופעות לוואי שהן לא ספציפיות.

יש אנשים שיש להם פחות סרוטונין בסינפסה ואז התרופות האלה עוזרות להם אבל מצד שני הם גם מעלות את רמת הנוראדרנלין ואם מפעילים את הנוראדרנלין שלא לצורך אפשר לראות בעיות בערות, שינה, ריכוז, עלייה בדופק וכו'. אם יש לאדם בעיה של נוראדרנלין נמוך ואנחנו מעלים לו את הרמה של הנוראדרנלין אבל גם את הרמה של הסרוטונין אז נעזור לו עם הנוראדרנלין אבל הסרוטונין גם הוא יכול להשפיע על מנגנונים של תאבון, רעב, קשב וכו'. כלומר גם סרוטונין ברמה גבוה זה לא טוב ולכן התרופות האלה הן לא ספציפיות. החולה אולי מרוצה מהתרופות האלה אבל הצוות הרפואי היה מבועת מהטריציקלין וזאת מכיוון שמרווח הבטיחות של התרופות הטריציקליות הוא מאוד קטן. כלומר המרווח בין מינון יעיל לרעיל הוא מאוד קטן. ומכיוון שמרווח הבטיחות קטן צריך צריך להקפיד מאוד על מינון התרופה. לכן היה חיפוש אינטנסיבי לדור הבא של התרופות.

ג. מעכבי קליטה חוזרת של סרוטונין (SSRI)– הגיעו לעולם בשנות ה-80 המאוחרות של המאה ה-20. התרופות של ה-SSRI זה ראשי תיבות של מעכבי קליטה חוזרת של סרוטונין. התרופה הראשונה שנכנסה ב-1988 נקראת פרוזק והיא עשתה מהפכה בעולם הפסיכיאטריה. כל מה שהפרוזק עושה זה לעלות את הרמה של הסרוטונין בסינפסה על ידי חסימת הטרנספורטרים של סרוטונין. ברגע שנותנים את הפרוזק שחוסם את הטרנספורטר לסרוטונין הוא עושה עבודה נהדרת. רוב האנשים שסובלים מדיכאון יש להם בעיה של סרוטונין ולכן זה עוזר נהדר.

כל התרופות האלה לוקח להן שלושה שבועות לעבוד, זה לא מידי: יותר מזה התרופות האלה לא רק שלוקח להן שלושה שבועות לעבוד, בשבוע הראשון שלוקחים אותם יש לעיתים החמרה בסימפטומים כלומר הדיכאון הופך ליותר חמור יותר.

למה לוקח זמן לתרופות לעבוד? אנחנו לא בדיוק יודעים מה הרעיון אבל יש רצפטור שנקרא 5-HT1A.

5-HT1A- זה אחד מהרצפטורים לסרוטונין והוא רצפטור מעכב. כלומר שנפתח הרצפטור אשלגן יוצא החוצה ומתחילה היפר-פולריזציה (עיכוב IPSP). במצב של דיכאון אין סרוטונין במוח או שיש פחות סרוטונין במוח ורואים שהרצפטור מסוג 5-HT1A מתרבה.

למה דווקא הרצפטור הזה? הכמות של 5-HT1A מתרבה ומתרבה לפני התרופות ואז שנותנים פרוזק או ציפרלקס רמת הסרוטונין בבת אחת עולה בסינפסה והסרוטונין נקשר לרצפטור 5-HT1A שהוא מעכב, אז במקום שהתרופה תעזור היא מחמירה לפעמים את המצב כלומר התרופות מעלות את הרמה של הסרוטונין וברגע שהרצפטור עובד אז כל המוח מוריד את הפעילות. אם לוקחים את התרופה שלושה שבועות ברציפות כלומר שומרים את הרמה של הסרוטונין במוח גבוה אז לאט-לאט התא שעליו יש את הרצפטור המעכב מבין שיש מספיק נוירוטרנסמיטר ואז הוא מוריד את הכמות של הרצפטורים מסוג 5-HT1A. ברגע שהם מתחילים לאזן את הרצפטורים המעכבים (5-HT1A) בתהליך שנקרא וויסות כלפי מטה אז העסק מתחיל להיות יציב יותר וזה לוקח שלושה שבועות.

גם ל-SSRI יש תופעות לוואי: והן בעיקר השמנה וירידה בתפקוד המיני. לחצי מהאנשים בעולם התרופות האלה בכלל לא עובדות, אז אולי אצל האנשים האחרים מדובר בבעיה של נוראדרנלין ולכן פתחו את הדור הבא של התרופות שהן SNRI.

ד. מעכבי קליטה חוזרת של סרוטונין ונורדארנלין (SNRI)- אלו תרופות שמעכבות קליטה חוזרת של נוראדרנלין וסרוטונין. אלו תרופות שמגיעים אליהם רק אם רואים שתרופות אחרות לא עוזרות. מבחינת התרופות אז ה-SNRI אלו התרופות החדשות ביותר והן עובדות בדומה לטריציקלין אבל יש להן מרווח בטיחות רחב יותר ולכן הן פחות מסוכנות.

בואו נלך לטיפולים הבאים כנגד דיכאון (לא תרופתיים)

הטיפול הבא זה טיפול שניגשים אליו במצבים הכי קשים שיש וזה טיפול באמצעות הלם חשמלי (נזעי חשמל) והוא נקראECT .

ה. ECT (נזעי חשמל)- זה טיפול באמצעות הלם חשמלי. לוקחים אדם דיכאוני קושרים אותו למיטה ומעבירים לו זרם חשמלי לראש שגורם להתקף אפילפטי מלא. הדיכאוני מתחיל לפרכס ורוק יוצא לו מהפה, זה מחזה נורא. אחרי שהוא מתעורר יש הטבה מידית בסימפטומים הדיכאוניים. הטיפול ב-ECT הוא טיפול מפלצתי. ב-ECT שמים כבל חשמלי על ההמיספרה הלא דומיננטית. הזרם החשמלי עובר בכל המוח ונהיה התקף אפילפטי. אחרי שהאדם מתאושש יש מיד הטבה בסימפטומים הדיכאוניים, אבל זה לא מחזיק הרבה זמן ולכן צריך לעשות סידרה של טיפולים (3-4 טיפולים בשבוע וסה"כ 15 טיפולים בערך) ובעבר זה היה בלי הרדמה. הטיפול ב-ECT עד כמה שהוא נשמע הזוי זה הטיפול הכי יעיל שיש לדיכאון קשה.

ה-ECT - משנה את הרצפטורים לסרוטונין, מוריד את הכמות של הרצפטורים ל-5HT1A, מעלה את הרמה של הסרוטונין בסינפסה, מעלה את חילוף החומרים במוח, מעלה את רמת ה-BDNF שמעודד צמיחת תאים בהיפוקמפוס, מעלה ייצור של אנזימים במוח והכל במקביל.

יש סכנות ל-ECT כמו: פגיעה בזיכרון, התפתחות של מוקד אפילפטי וההרדמה שגם היא מסוכנת בפני עצמה.

ו. טיפול באמצעות TMS– שהוא מגנט חוצה גולגולת ששמים על הראש. ה-TMS לא מגיע לעומק המוח. זה שדה מגנטי שלא גורם לאיבוד הכרה, הוא לא כואב וגם פה עושים רצפים של טיפולים. שעה ביום כ 3-4 פעמים בשבוע וסה"כ 15 טיפולים ובדרך כלל זה עובד. במצב של דיכאון קשה מאוד הולכים ל-ECT אבל בדיכאון בינוני מתחילים עם ה-TMS.

ז. טיפול באמצעות חסך שינה - שדיברנו עליו גם בפרק השינה. מסתבר שאצל דיכאוניים חסך שינה של 24-48 שעות רצוף עוזר כנגד דיכאון.

אז איך זה עובד? לוקחים אנשים במצב של דיכאון לא נותנים להם לישון לאורך זמן והמצב שלהם משתפר אבל ברגע שהם נרדמים אפילו לדקה הדיכאון חוזר. הטיפול הזה מחזיק כל עוד אתה ער. אז אמרו "רגע, אם שינה משחקת תפקיד בואו נחפש את השלב בתוך השינה שעשוי להוביל לדיכאון" ואז הגיעו לחסך בשנת REM. מסתבר שב-REM רמת הסרוטונין והנוראדרנלין במוח יורדת, אז אם עושים חסך סלקטיבי לשנת REM לא נותנים לרמה של הסרוטונין והנוראדרנלין לרדת. אם עושים את זה שלושה שבועות ברציפות זה שומר את הרמה של הסרוטונין גבוה כאילו לקחנו פרוזק. מה שעוד אמרנו בשיעורים על שינה זה שרוב התרופות נגד דיכאון בגלל שהם מעלות את הרמה של הסרוטונין והנוראדרנלין הן חוסמות שנת REM.

 

תודה על הסיכום, אבל יש בו איזשהי נגיעה בפסיכדלים? (לא ראיתי שכן)

 

לא, אבל אולי יש פה דברים שלא ניסה.

 

קראתי הכול.. לא מעט מידע חדש.. אבל עדיין אני מעדיף ללכת על טבעי ולא מת על כדורים למיניים...
קראתי בכמה מקומות על טיפול (חד פעמי) בפסילוסיבין שעוזר ממש ולאורך זמן
מה גם שלקחתי בעבר פרוזק שבהתחלה עשה סיוטים ואחרכך עזר, אבל לא הרבה וגם משהו לא הרגיש לי אמיתי במה שהרגשתי

כרגע אני מעשן גראס שעוזר לזה אבל זה לא פותר את הבעיה... עם פסילוסיבין שזה פותח יותר את התודעה אז יש יותר את האפשרות להסתכל פנימה ולטפל בבעיה מהשורש.. רק צריך את הכלים הנכונים לעשות את זה....