נאורות כהונאת המונים – אדורנו והורקהיימר

זה מתוך קורס שאני לומד בתקשורת, החומר תמיד שאני קורא אותו מזכיר לי מחשבות שעולות לי בזמן טריפ (ושעלו עוד לפני שלמדתי את החומר), בנוסף יש כאלה שאולי יפקחו מעט עניים ויראו איך מסממים ומעוורים אותנו. (נכתב בלשון נקבה - תמלול של המרצה שכתבתי)

נאורות כהונאת המונים – אדורנו והורקהיימר

זה לא בדיוק מאמר מאחר שמדובר בפרק המסכם בספר "הדיאלקטיקה של הנאורות". זה למעשה פרק מתוך הספר ואם אנחנו מסתכלים על הספר הדיאלקטיקה של הנאורות הוא מבוסס על ראשי פרקים שכתבה גאטל אדורנו שהייתה אשתו של אדורנו שישבה ותעדה שיחות ארוכות שערכו אדורנו והורקהיימר במרפסת ביתם, הספר הזה היה אמור לשמש איזשהו סיכום תמציתי של התאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט אבל המבנה המאוד ייחודי והטקסט הקטוע שמאוד מאפיין את הכתיבה הפילוסופית הגרמנית לא מאוד מקל על ההבנה ולכן אנחנו נשענים בעיקר על מאמר התגובה לפרק.

למעשה הפרק שלפניכם זה אחד הטקסטים החשובים ביותר של אסכולת פרנקפורט וגם אחד מהטקסטים הכי עשירים, זה טקסט לא פשוט לקריאה. פיטרס שכתב את מאמר התגובה למאמר דיבר על כך שמדובר באיזה תפיסת עולם מאוד פתוחה וניתנת לפרשנות, זה מן פרויקט שהוא לא גמור. המאמר עמוס בטיעונים מאוד מעניינים וחשובים.

הטיעונים המרכזיים במאמר:

1. התרבות נשלטת בידי תאגידים מסחריים ומייצרת האחדה בכל תחומי החיים – כלומר שאנחנו פותחים את הטלוויזיה או את הרדיו אנחנו רואים הרבה מאוד אבל מאותו דבר.

בסופו של דבר מה המטרה של תרבות בעולם קפיטליסטי? – כסף, מאחר שרוצים להשיג כסף אז מבקשים להגיע אל מספר גדול מאוד של קהלים כדי שיהיה איזשהו אינטרס למפרסמים לבוא ולפרסם את מוצריהם באותם תכני תרבות, לכן מה שאנו רואים זה בעיקר אותם תכנים, כלומר אם יש איזשהו משהו מצליח לא מחליפים סוס מנצח, אולי קצת נשנה ונציג אותו בצורה אחרת אבל בסופו של דבר התאגידים המסחריים הגדולים הם אלה שבידיהם נמצאים אמצעי התקשורת, התקשורת היא תעשייה שפועלת משיקולים של רווח ולכן היא מייצרת עבורנו מוצרים שהם בעיקר נחותים והם מוצגים בגאווה כאילו מדברו במוצרים איכותיים. הטענה היא שכל התוצרים בסופו של דבר זהים ומבטאים את מה שההגמוניה מנסה להעביר לנו.

הגמוניה – כל אותם מבני חשיבה, אידיאולוגיות, נורמות חברתיות שעל פיהן חיה החברה, מי שקובע את אותם נורמות (סוג של הסכמה בין כולם) זה הקבוצות השולטות בחברה, כלומר האליטות הן אלה שקובעות את אותן אידיאולוגיות, הסכמות ותפיסות.

2. התעשייה הפועלת משיקולי רווח ומייצרת מוצרים נחותים המוצגים לראווה ובגאווה – ההגמוניה זה למעשה אותן קבוצות שולטות בחברה שבסופו של דבר משליטות עלינו את הערכים שלהן. למעשה תמיד קיים משא ומתן בין קבוצות על אידיאולוגיות ולכן רואים את השינויים שחלים לאורך השנים. האידיאולוגיה הדומיננטית שעליה מדברים אדורנו והורקהיימר כאשר הם מגיעים לארה"ב זה שהאליטות השולטות הם בעלי ההון.

מהי האידיאולוגיה הרווחת בקרב בעלי ההון? – כסף. זאת אומרת שהערך המרכזי באותה תקופה בארה"ב ואולי גם היום אצל רבים הוא הכסף, כלומר הערכים המרכזיים שמניעים את האידיאולוגיה הקפיטליסטית נגזרים בעיקר מכסף, עוצמה, תחרות.

מי קובע את אותן אידיאולוגיות? – הקבוצות השולטות בחברה, בחברה הקפיטליסטית מדברים על בעלי הון, בסופו של דבר כולנו ארנקים מהלכים והמטרה היא לייצר כמה שיותר רייטינג כדי שיהיו יותר ויותר פרסומות, כלומר התקשורת היא תעשייה שפעולת בסופו של דבר משיקולי רווח, היא מציגה לנו תוצרי תרבות מאוד נחותים אבל בצורה כזו שמדובר במוצרים יוקרתיים.

אחד הדברים המרכזיים שאמר אדורנו מתייחס להיבט הדמוקרטי, וזאת אולי הטענה של קבוצות האליטות וההגמוניה, כלומר שזה בסה"כ מנגיש הכל לכולם וזה מפתח את הדמוקרטיה אבל אנשי אסכולת פרנקפורט אומרים שלא רק שזה לא מפתח את הדמוקרטיה אלא זה מהווה לה סכנה.

מה צריך לעשות בדמוקרטיה? – להגיע אחת לכמה שנים ולממש את זכותנו הדמוקרטית לבחור.

על מה סמך מה אנחנו צריכים לממש אותה? – על סמך זה שיהיה בידינו את כל המידע, כדי לבחור את מי שמייצג אותנו.

מה אנחנו מקבלים מידע בסופו של דבר? – על מה שרוצים לספר. בסופו של דבר מספרים לנו רק מה שאותם קבוצות אליטה (אותה הגמוניה) רוצה שנדע ועל סמך זה אנחנו צריכים ללכת ולממש את דעתנו הדמוקרטית. בסופו של דבר זה הופך אותנו לקבוצה שמצביעה על סמך מה שמטביעים בנו וזה כבר לא דמוקרטי.

3. הקולנוע והרדיו אינם אומנות אם כי עסק, "תעשיה" – טענה זו מתייחסת לכך שלקולנוע ולרדיו אין צורך להתחזות לאומנות מאחר שהם מזמן לא אומנות אלא עסק שפועל מתוך שיקולים של רווח בלבד.

כאן נתייחס לשני מושגים שאדורנו הרבה להתייחס אליהם:

תרבות גבוהה (מאתגרת) – מה שמאפיין את התרבות הגבוהה זה שהיא פונה למי שיש לו הון תרבותי, כלומר כדי לצרוך תרבות גבוה אני נדרשת להגיע עם הון תרבותי מתאים.

מהו הון תרבותי? – אף אחד לא נולד עם הון תרבותי, הון תרבותי נצרך במוסדות המקובלים כמו אוניברסיטה, בתי ספר, מוזאונים וכו', זה משהו שלומדים. אנחנו אומרים תרבות גבוהה מאחר שאת ההון התרבותי אנחנו יכולים לרכוש אך ורק במוסדות החברתיים המקובלים כמו האוניברסיטה, מוזיאונים וכד'.

למשל אם אדם מכיר את העקרונות והתקופה של לאונרדו דווינצ'י ואת הסיפורים מאחורי הציור של המונה ליזה, זכוכית המגדלת שלו מגדילה דברים שאני (מאחר שאני נעדרת הון תרבותי) מעולם לא יכולתי לראות. אני יכולה ליהנות מהציור וכו' אבל ההנאה הוויזואלית האסתטית תהיה רגעית, כלומר אני לא יכולה לראות דברים שמי שמגיע עם ההון התרבותי יכול לראות ולפענח ולכן התרבות הגבוהה מציאה לי אלטרנטיבה למה שאני רואה.

תרבות נמוכה (חתרנית) – מציעה לנו גם אלטרנטיבה אבל אלטרנטיבה זו תהיה לסדר החברתי הקיים, כלומר תוצרים מתרבות נמוכה באים לקרוא איזושהי קריאה חתרנית, מאתגרת כלפי הסדר החברתי הקיים. דוגמאות: מוזיקת ההיפ-הופ שמבקשת להגיד דברים כנגד האדם הלבן.

שאנחנו אומרים תרבות נמוכה או תרבות גבוהה אנחנו נוטים לחשוב שמדובר בתרבות אחת שהיא טובה וראויה יותר מהתרבות השנייה, אם כך חשוב לציין שתרבות גבוהה ותרבות נמוכה הן למעשה שני סוגים של תרבויות שיש בניהן מחנה משותף, שניהן מציאות לנו איזושהי אלטרנטיבה. התרבות הגבוהה מאתגרת את מוחנו מאחר שאנחנו מגיעים עם ארגז כלים שעוזר לנו לפענח צפנים שאנחנו לא רואים על פני השטח והתרבות הנמוכה היא תרבות שבאה להגיד איזושהי אמירה. קחו למשל את הג'אז, הג'אז בשנים הראשונות של המאה הקודמת נחשב לתרבות נמוכה מאחר שהיא ביקשה להביא איזושהי אמירה חתרנית כנגד האדם הלבן, היום הג'אז הוא חלק מהתרבות הגבוהה.

מתי הופך תוצר תרבות נמוכה לתוצר תרבות גבוהה? – ברגע שהוא נלמד במוסדות החברתיים המקובלים. אנחנו חיים בעידן קפיטליסטי ותנסו לחשוב בתור מפיקי תרבות איזה תוצר כדאי לי להפיק, האם כדאי לי להפיק תוצר תרבות שמשויך לתרבות הגבוה או תוצר תרבות שמשויך לתרבות הנמוכה.

מה עושה התרבות הנמוכה? – קוראת תיגר.

על מי? – על הסדר החברתי הקיים.

מי מחזיק באמצעי התקשורת? – האליטות.

כאשר אני אייצר תוצר תרבות נמוכה האם לדעתכם איזשהו גוף תקשורת יסכים לשדרו? – סביר להניח שהתכנים האלה לא ישודרו, אולי אני אצליח להגיע להרבה קהלים אבל הדרך שלי להגיע אליהם היא קצת בעייתית.

אצור תכניות שקשורות לתרבות הגבוה? – גם לא כי מן הסתם לא אגיע למגוון קהלים.

מה עושה מפיק תרבות שפוי בעידן קפיטליסטי? – הוא אומר אוקי אני מבטל את העוקץ המאתגר, זה אומר שלא צריך להיות יותר מידי משכיל או בעל הון תרבותי כדי לצרוך תוצרים תרבותיים, מצד שני גם אמחק את העוקץ החתרני כי אני לא רוצה להגיד שום דבר על אף אחד, אעשה משהו כזה בן כלאיים שאדורנו קורא לו תרבות המונים או תעשיית התרבות. אדורנו יוצא כנגד זה שאין שום ערך מוסף מתעשיית התרבות, היא לא מעוררת חשיבה ולא יצירתית, כל המטרה של מפיק לנגד עיניו זה איך הוא עושה כסף.

תעשיית התרבות (תרבות המונים) – זה דבר והיפוכו כי תרבות לא אמורה לדבר במונחים של כסף ותעשייה מדברת במונחים של כסף ולא אמורה להציע איזושהי אלטרנטיבה, תרבות המונים כל מה שהיא מציע זה בעבור כסף.

 

4. תעשיית התרבות = פס יצור של תוצרים סטנדרטיים.

5. סטנדרטיזציה יוצרת תחושה של בידול – תעשיית התרבות היא למעשה פס יצור בדיוק כמו כל תעשייה, גם תעשיית הבידור עולה על הפס הנע ומייצרת תוצרים, כמו שאמרנו אם יש משהו שמצליח לא מחליפים אותו. כמו בתעשייה בדיוק על פי אותם הסטנדרטים מיוצרים תוצרי תעשיית התרבות כך שהם נתפרים על פי דרישות הצרכנים. . בפועל זה הרבה מאותו הדבר, אין מגוון, ולא רק שאין מגוון יש גם הימנעות מחידושים מאחר שרוצים ליצור המשכיות, לא רוצים שאנשים יצאו לרחובות ויכללו את אותו שינוי שדיבר עליו מרקס.

תרבות נמוכה רוצה להגיד משהו כנגד הסדר החברתי, היא לא מבקשת למצוא חן או להגיע אל קהלים, המטרה שלה זה להביע אמירה. בתרבות הגבוהה אומן שיוצר יצירה, היצירה יוצאת מתוכו, הוא לא שואל "מה יקנו ממני הצרכנים" לפני שהוא מצייר את הציור. לעומת זאת שאנחנו מייצרים תוצרים בתעשייה אנחנו שואלים מה יכולים להיות הצרכים של הקהל ובהתאם לזה התוצרים מיוצרים, ככה קורה בתעשיית התרבות, לכן שני המושגים האלה תעשייה ותרבות.

תעשיית התרבות – מייצרת סוגים שונים של תוצרים אבל למעשה מדובר בהרבה מאוד מאותו הדבר, כלומר המגוון הוא רק למראית עין. תחשבו כמה ערוצים יש לנו בטלוויזיה, בסופו של דבר אפשר לזפזפ בין הערוצים ולראות את אותו דבר.

6. MORE OF THE SAME.

7. מוצרי התרבות מיוצרים על פי נוסחה החוזרת על עצמה – אנחנו רואים תכניות שונות לגמרי ואת אותם המשפטים. שדיברתי על הגמוניה ועל אידיאולוגיות שמונחלות לנו על ידי תכני התקשורת בדיוק לזה התכוונתי, כלומר דרך תכני התקשורת אנחנו מקבלים את אותן אמירות, המגוון הוא רק למראית עין, כאילו תחושה של בידול.

8. הקולנוע מאופיין בריאליזם (הלא הגיוני נתפס כהגיוני) - כמו באופרות סבון, שמישהו מדבר אלינו ברגע של מתח, אחת הדמויות מפנות אליו את הגב ומדברות אליו בדרמטיות.

9. תעשיית התרבות נועדה להעסיק את מוחם של הצופים ולהסית מחשבתם מעניינים מהותיים הנוגעים לחייהם.

10. התרבות ומוצריה משעבדים את הנפש ולא את הגוף – זה למעשה שטיפת מוח, זה לא שמישהו עומד לנו עם האקדח לרקה ואומר לנו מה לעשות אלא אנחנו "מרצוננו החופשי" לוקחים את האידיאולוגיות הקפיטליסטיות שמוכתבות לנו על ידי ההגמוניה ואנחנו מקבלים אותם בחיבוק ובאהבה, תוצרי התרבות הופכים אותנו למשועבדים ואנחנו אפילו לא מודעים לזה. זה שליטה לא בכוח הזרוע אלא בכוח המחשבה. שליטה זו מכבה את הגירוי המחשבתי ומונעת חשיבה ביקורתית.

11. תעשיית התרבות מבטיחה לנו את אשר אינה יכולה לקיים – רואים את זה בפרסומות. למשל שאם נרכוש את הבגד שרוכשת הדוגמנית נראה כמותה. כלומר תעשיית התרבות מוכרת לנו אשליות שאנו יכולים להתקדם ושרק אם נצרוך יותר נצליח יותר, אלה למעשה הערכים של החברה הקפיטליסטית.

12. צריכת בידור – להשתעשע ולא לחשוב (אסקפיזם): השלמה עם הייאוש והשכחת הסבל.

13. תעשיית התרבות מציגה רק מצליחנים ומגלה חוסר סובלנות כלפי כל מי שאינו מצליח – הדמויות שאנחנו נוטים לראות בטלוויזיה, בעיתונים ובקולנוע הם בעיקר דמויות של מצליחנים, נראה את הבחור שמכר את הסטארט-אפ ואת השחקנית המצליחה שהגיע עם סיפור סינדרלה אבל התקשורת לא מספרת לנו מה אותו מצליחן עבר בדרך וכמה כישלונות הוא עבר והיא גם לא מספרת לנו כמה מפסידנים יש לעומת אותם מצליחים. כלומר היא יוצרת לנו תחושה שכולם נורא מצליחים. תסתכלו על הפייסבוק, זה נראה שלכולם יש חיים נורא יפים, כולם נוסעים וטסים ואוכלים במסעדות וכמה אנחנו חסרי טעם וחסרי כל אבל זו רק אשליה, לתקשורת יש נטייה להציג לנו את מי שמצליח ולא את מי שלא מצליח, היא מוכרת לנו בעיקר את סיפורי סינדרלה.

14. הצרכן הוא מלך – כלומר נותנים לנו איזושהי תחושה שהכל נועד בשבילנו, תחשבו איך הפרסומות פונות אלינו, תמיד זה בגוף שני, "תדמיין לעצמך שאתה יושב ושותה קוקטייל באיזה אי קסום" התחושה היא גם שכל מה שתעשיית התרבות מייצרת זה עבורנו, כלומר נותנים לצרכן את התחושה שהוא מלך. בסופו של דבר מי שבאמת מקבל את הנתח הגדול הם בעלי ההון והקבוצות השולטות.

15. התרבות שווה לסחורה ומתנהלת במונחים של שוק – למשל חזרתיות שאנו רואים בתחום המוזיקה, נדמה לנו שאנו רואים דברים שונים, מבנים לנו תחושה שיש סגנונות שונים, גם מוזיקה מתנהלת במונחים של שוק בסופו של דבר.

16. מוצרי תעשיית התרבות מתמזגים עם פרסומות – לכן המושג הזה תעשיית תרבות, כאילו נראה לנו שמדובר במשהו שונה אבל בפועל מדובר באותו הדבר. הרבה פעמים תוצרים של תעשיית התרבות מתמזגים עם פרסומות כמו מסרים שיווקיים סמויים שאנו רואים בתוצרי תרבות.

17. התרבות מנחילה ערכים קפיטליסטיים – כלומר את כל הערכים ההגמוניים של הקבוצה השלטת.

 

נאורות כהונאת המונים – אדורנו והורקהיימר מאמר התגובה של פיטרס

הביקורת שנמתחה על המאמר של מאז פרסומו:

אנחנו מדברים על המאמר של פיטרס, מאמר התגובה, התייחסנו לביקורת שנמתחה על אדורנו והורקהיימר על כך שנאמר עליהם שהם היו מאוד אליטיסטים, פיטרס מסביר במאמר את הכוונות של אדורנו והורקהיימר, דיברנו גם על ההבדלים שאדורנו והורקהיימר מדברים עליהם בתרבות הגבוהה ובתרבות הנמוכה ואמרתי שמאחר שאדורנו והורקהיימר לא מבצעים מחקרים אמפיריים אלא בעיקר הוגים ומבקרים זה עוד משהו שמשך אליהם חצי ביקורת, טענו כלפיהם שהם מאוד פשטניים, כוללניים, הם לא מביאים הוכחות אלא רק טענות והטענות האלה לא היו מבוססות מחקר ולכן היו הרבה מאוד ביקורות.



מדוע קשה להבין את המאמר של אדורנו?

א. צורת כתיבתו פתוחה לפרשנות – הדרך שבה כתבו אדורנו את הספר, מבוסס ככל הנראה על ראשי פרקים שרשמה גרטה אדורנו כאשר היא ישבה והאזינה לסשנים של שיחות ממושכות שקיימו שני החוקרים, מדובר בספר שבנוי בצירוף של קטעים, כלומר הסגנון הזה של הטקסט הקטוע שמאוד מקובל בפילוסופיה הגרמנית לא מחולק בצורה ברורה לראשי פרקים כפי שרגילים לראות בעבודות אקדמיות אחרות שאנו קוראים, הרבה מאוד משפטים ארוכים בלי פסיקים, דברים מופשטים שקשה להבין אותם, מאחר שהיה כל כך קשה לקרוא את הספר אין ספק שנתנו לדברים בו מגוון מאוד רחב של פרשנויות.

ב. מחסום ההבנה הבין תרבותי – אמרתי לכם שאדורנו והורקהיימר שהגיעו מגרמניה עתירת התרבות לארה"ב של אמריקה הם מקבלים סוג של הלם תרבות, כדי להבין את הדברים שאמרנו אדורנו והורקהיימר נחוץ ידע מאוד רחב בתרבות האירופאית הגבוה. בשביל לצרוך יצירה ששייכת לתרבות הגבוה צריך להגיע עם הון תרבותי. הם דיברו על איך דונלנד דק משחיט את הערכים של התרבות, הג'אז וכו', כל מני דברים שהיו פופולריים בתרבות האמריקאית אדורנו והורקהיימר התנגדו להם, ככה שאין ספק שהמחסום התרבותי הזה הקשה גם הוא על ההבנה.

הטיעון המרכזי מתוכו לקוח המאמר "תעשיית התרבות"

זה אחד הדברים שאדורנו והורקהיימר יצאו נגדם, כלומר האשליה הזו, הכישלון הזה של הנראות, איך השאיפה לרציונליות שהייתה אמורה לשחרר את העולם מהכבלים של אותם כוחות לא אנושיים הובילה לשעבוד ודיכוי, רק שבמקום שהדיכוי יהיה לדת ולמקומות חשוכים מהעולם הישן, אנחנו רואים שיעבוד להגמוניה ולתעשייה של תרבות, אדורנו והורקהיימר משווים את זה לא פחות מלאפשיזם שבו התאפיינה מאוד אירופה שממנה הם ברחו.

המאמר מתאר בצורה מאוד ברורה איך החלום של ההשכלה מתנפץ לכולם בפנים, למרות שרואים יותר ויותר אנשים שרוכשים השכלה והשתחררנו כביכול מכבלי הדת, הם נכבלים בעצמם בשלשלות של משהו אחר שהוא תעשיית התרבות, במקום להשקיע אנרגיה בשחרור, אנחנו משקיעים אנרגיה בדיכוי והסחה שמספקת לנו תעשיית התרבות. אין ספק שהעולם הוא הרבה יותר משכיל כלומר אחוז המשכילים בקרב העולם המערבי הרבה יותר גבוה מבכל תקופה בעבר על אף זאת אנו עדין חוזים בתהליכים של דיכוי, של תעשיית תרבות, של ערכים הגמוניים למרות שלכאורה הפכנו להיות יותר משכילים. הם אומרים שהנאורות (ההשכלה) התנפצה לנו בפנים.