אז למה בעצם אין היום LSD?

אתה חי בסרט, אנחנו לא טרולים, אתה מתעלם משאלות פשוטות, כל אחד יכול לראות מה קרה פה. חוץ ממך.
מדבר על הכתבות שלו במקומות אחרים... כמו הכתבה שלך בקנאביס, שאחרי זה "מדע גדול בקטנה" היו צריכים לכתוב עליה שהיא "בעיקר בולשיט"? העיקר שאתה שמח וגאה בעצמך שיש לך השפעה בלהכניס לאנשים תמימים סרטים לראש.

 

תקשיב אתה לא נכנס לדיונים פה בכלל, מי שלא בא לך טוב בעין אתה מוריד אותו ואומר שהוא טרול, בחיאת, מה הבנאדם עשה שהוא טרול? הוא מנהל דיון ענייני וכל מה שאתה מספק לדיון זה ״תעבור על כל ההודעות שלי בפורום ותמצא תשובות״
כיאילו בחיאת
ואגב, לגבי חובת ההכחה היא עליך, ככה ענית לי בתגובה הראשונה שפירסמתי, אז אתה פה ה״טרול״
אתה פשוט בדיחה, ואני מקווה מאוד שכמה שפחות אנשים יקשיבו לדברים שאתה מפרסם
אתה מעליב אנשים רק כי הם לא מסכימים איתך יורד לרמה אישית ״אלכוהוליסט שמביך את עצמו״? באמת? אתה עושה רושם של בנאדם בוגר ואינטליגנטי עד שיש מישהו שלא מסכים איתך, וזה הרבה מאוד אנשים.

 

אפחד לא קונה את הבולשיט שלך אתה לא מבין? תיכנס לקבוצת הפסיכדליה בטלגרם עם 2000 איש, כולם חושבים שכל מה שאתה כותב זה בולשיט, אתה משקר פה רק לעצמך ולילדים תמימים שחושבים שכל מה שכותבים בקנאביס הוא נכון
ה״שינוי״ שניסית לעשות פה נכשל בגדול, רק תיכנס לדיון באחת מקבוצות הטלגרם ותבין אתזה.
מאחל לך למצוא תעסוקה יותר טובה מזאת.

 

אם נכשלתי זה רק אומר שאני צריך להגביר את הקצב ולעשות יותר רעש, וזה בדיוק מה שקורה. צפויות עוד המון כתבות בנושא. מי שלא טוב לו, שיפסיק לקרוא אותי או לחילופין שיפסיק לצרוך "אסיד". אני כאן כדי להישאר.

 

אתה תפרסם עוד כתבות, ומקורות רצינים יותר ימשיכו להפריך אותם, כמו שהעמוד "מדע גדול, בקטנה" כתב על הכתבה בקנאביס:

"הכתבה לא מביאה מקורות לטענות שלה, אך קובעת עובדות בצורה נחרצת. עם סקירת הראיות סביב טענות אלה אפשר לסכם את הכל במילה שתי מילים: "בעיקר בולשיט"."

 

אמרתי, ואני אחזור עלזה, אתה פשוט בדיחה, לא ברור לי למה אתה עושה את מה שאתה עושה, ופוגע בחוויות של אנשים.
לשמחתי אם אנשים יתעניינו מספיק הם יבינו שאתה טועה, מקווה מאוד שיקראו פה את כל התגובות לפרופגנדה המשיחית הזאת שאתה עושה ויבינו שכל מה שיוצא לך מהפה זה שטויות
ולא, מי שלא טוב לו לא יפסיק לקרוא, מי שלא טוב לו יתעמת איתך כדי שאנשים יבינו שאתה טועה ומטעה בגדול.

 

בהצלחה עם זה!

 

חברים אולי מספיק עם ההתלהמויות וההתנצחויות. אין צורך לרדת לפסים אישיים ויש לכבד כל דעה שמוצגת באתר. גם אם אינכם מסכימים עם דרכו של שולגין, לעניות דעתי עליכם לכבד אותה. אני מעריץ את הבנאדם רק על עצם נחישותו וכוח ההתמדה שלו.

בוא נחזיר את הפורום להיות מקום נעים יותר...

 

סליחה, את זה תגיד לחבר שלך לא לנו.
הבן אדם מתעלם משאלות, מקטין אותנו, עושה הפוך ממה שהוא אומר, יורד לפסים אישיים, רק קורא לנו טרולים (תקרא שוב את תחילת הדיון ותראה איך זה התפתח). אני מבין שאתה מעריץ אותו כרגע אבל קח צעד הצידה ותראה מה קרה בדיון הזה.
"בוא נחזיר את הפורום להיות מקום נעים יותר..." בשביל זה צריך שהמנהל לא יקרא טרול לכל מי שמאתגר אותו.

 

קודם כל בוא נתחיל בעובדה שאיני מעריץ אף אדם שחי על כדוה"א, אלא אני מעריץ מעשים וחזונות של אנשים. לשולגין יש חזון- לראות את התרופה המקורית של הופמן חוזרת אל קדמת הבמה, ועל כך אני מעריץ את הפעולות שלו בפורום.

בוא נניח לרגע ששולגין באמת מתעלם במכוון מהשאלות שלכם, מה תוכל לעשות? לכפות עליו לענות לך? המשך הלאה חבר...
האמן לי שאיני לוקח שום צד. עד כמה שיהיה לך קשה להאמין, אני מכבד אותך בדיוק באותה מידה שאני מכבד את שולגין או כל אדם אחר. הנטייה היחידה שלי היא לטובת האסיד- בתור איש שמחפש את האמת (שהיא סובייקטיבית למדי), הייתי מאחל לכל אחד להתנסות ב-LSD. הפורום הוא במה לשיתוף חוויות, החלפת דעות והעברת רעיונות ולא במה להתנצחות.

שהייה נעימה

 

כתבתי את העניין של ההערצה כי בהודעה שהגבתי עליה, כתבת "אני מעריץ את הבנאדם רק על עצם נחישותו וכוח ההתמדה שלו"... מכך חשבתי שאתה מעריץ אותו.
והאמת חששתי שאולי אתה מסונוור ולא רואה איך הוא מתנהג.
אתה כותב שמעריץ אותו על החזון שלו, אבל אם החזון שלו פגום - אנשים נפגעים בדרך... אז כל הרצון הטוב לא מאוד עוזר אלא רק פוגע... כל הדיון שניסיתי להעלות זה כדי לבדוק האם באמת יש משהו בחזון שלו או שאולי זה דמיון.
לדעתי קינגסטאר כתב את זה טוב פה

מה אני אוכל לעשות? לא יודע. לפחות לכתוב כמו שכתבתי כדי שאנשים יבינו שזה לא תורה מסיני, אולי שולגין קצת אוכל סרט, יקראו תגובות שלו ויראו איך הוא מתנהג, יבינו שזה לאו דווקא נכון 100%.

אם אתה מחפש את האמת למה לא אכפת לך ששולגין לא עוזר למצוא את האמת? (בכך שהוא לא עונה על שאלות). רק צועד דברים כמו קנאי דתי ומתעלם משאלות והפרכות. אני מופתע שאף אחד מחבריו לא אומר לו "כן אבל אולי תענה באמת במקום להתעלם?". אני לא מצפה ממך לתשובה על השאלה בתחילת המשפט, רק רוצה להגיד שגם אני מחפש את האמת, בגלל זה שאלתי את השאלות ושולגין רק קורא לי טרול. ככה אי אפשר להגיע לאמת.

ותודה, ברוך הנמצא

 

אתה אומר אתזה לנו??? אתה רואה איך מתנסח פה האדם שאתה כל כך מעריץ? קורא למישהו אלכוהוליסט, משפיל ומוריד אנשים שמנסחים דעה לגיטימית ומנוגדת לשלו ויותר מכל לא עונה על ש-ו-ם ד-ב-ר אנשים פה ירדו מכל הפסים באמא שלי

 

אם היה מגיע לכאן פדופיל והייתי מכנה אותו פדופיל, היה מפריע לך שכיניתי אותו פדופיל? ציינתי עובדה. לא במטרה לפגוע בו אלא כתשובה לשאלה שלו למה אני לא מתייחס לשאלות שלו ברצינות. וכן, אלכוהוליזם זה דבר רע ואין לי בעיה להטיח את זה לאנשים בפנים.

אנשים לא ירדו מהפסים. מגיעים לכאן ילדים שצמאים נואשות לקבל תשובות שיסתרו את הטענות שלי. זה מורגש מהמשפט הראשון שיוצא להם מהפה. אני לא משתף ולא אשתף פעולה עם יוזרים כאלה. זה לא הולך להשתנות. שוב, אם לא נחמד לך כאן או הגישה שלי לא מתאימה לך אתה מוזמן להיפרד לשלום.

שבוע נפלא!

 

אם החזון שלו פגום שום דבר לא קורה, אם אני אגיד לך שהקפה שאתה שותה זה לא באמת קפה, זה יפריע לך?
חלאס, אם אתה כל כך לא מאמין במה שהוא אומר אז למה להיתקע על זה?
אתה מנהל דיונים עם אנשים דתיים כל היום? קופץ על כל אחד שיש לו כיפה?
העולם שלנו מלא בשקרים, וזה לא מפריע כמעט לאף אחד.
אז חלאס לבכות "הוא לא עונה על השאלות!!!" כמו ילד קטן ומפגר, זה כמו לשאול רב "מי ברא את אלוהים?"
אתה צריך להבין שיש עוד חוץ מ"דיון תרבותי", כמו שאני לא רוצה להסביר לכולם למה אני טבעוני או למה אני מעשן קנאביס או כל דבר שאפשר לראות בו צדדים רעים. שולגין כנראה לא מעוניין להוכיח לאותם "מתנגדים" למה לדעתו הוא צודק. כי בתכלס, אם עוד 50 אנשים אנונימיים מפורום קנאביס יאמינו במה שהוא אומר זה לא ישנה כלום.

 

אתה יודע מה אני לא מבין לגביך? את משמעות השם שלך בפורום הזה. כנראה שאין לך שמץ של מושג מי זה לאונרדו דה-ווינצ'י (לא שלי כן אבל כנראה קצת יותר ממה שיש לך).

עדיף שתקרא על השם שאתה מייצג כאן בפורום לפני שאתה תוקף אחרים.

 

נ.ב תוסיף לזה את התמונה ששמת ביוזר שלך שכנראה גם את המשמעות שלה אתה לא מבין.

 

ואם כבר אז כבר כמנהגי:
יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני (1936) בנימין ולטר

בנימין כותב את המאמר הזה באותם שנים כחלק מוויכוח אינטלקטואלי שהתנהל באותה תקופה סביב הסוגיה של הסטטוס והתפקיד של האומנות בנסיבות החדשות שנוצרו באותם שנים. ולטר דן בהשפעות של הטכנולוגיה על התרבות ועל האומנות ויתרה מזאת גם על החוויה של המשתמש כלומר של הקהלים על חווית הצריכה של האומנות. בסופו של דבר הוא מבקש להזהיר את צרכני התרבות (אותנו) מהכוחות הפוליטיים שעשו שימוש ציני ומאוד בעייתי כדוגמת הפשיזם בטכנולוגיות האלה כדי להשפיע על ההמונים. אנחנו יודעים שאחד הטיעונים השכיחים של היטלר היו שלולא הרדיו והקולנוע הוא לא יכול היה לכבוש את גרמניה. כולנו מכירים את הסרטים של גבלס, אין ספק שהקולנוע ובכלל האומנות היו כלי מאוד מרכזי בשליטה של הנאצים בגרמניה ובכלל באירופה. המאמר של בנימין הוא מאוד ארוך, הוא עוסק בהרבה מאוד נושאים, ננסה לעמוד על הסוגיות המרכזיות שהוא מבקש לעלות במאמר הזה.

תנסו לחשוב מה ההבדל בין לראות את התמונה של המונה ליזה במציאות לבין תמונה שלה באינטרנט? – יש משהו שאני מסתכל על משהו שהוא לא המקור (האוטנטי) זה שונה לחלוטין, לזה בנימין קורא הילה. נדבר הרבה מאוד על ההילה הזו שבנימין מיחס לאותן יצירות אומנות אוטנטיות ומקוריות.

על מה מדבר המאמר? –

ריכזנו חמישה נושאים מרכזיים:

1. מאומנות אוטנטית וחד פעמית לאומנות משועתקת – כאן אתעכב על העניין של ההילה.

2. השעתוק הטכני ואבדן ההילה של יצירת האמנות.

3. מה בין יצירת הקולנוע לאומניות אחרות – זה יהיה הדרך להבהיר את 2 הנקודות הראשונות שהוא מציג לנו.

4. השפעות השעתוק על הקהל – נתייחס להשפעות שיש לטכנולוגיה ומילה הזאת שעתוק.

5. האמונות בשירות משטרים פאשיסטיים – כמו שאמרנו הייתה לה תפקיד מאוד מרכזי.

מאומנות אותנטית וחד פעמית לאמנות משועתקת

בנימין סוקר את תולדות השעתוק, החל מדפוס האבן אחר כך הדפוס שהכיל בתוכו את העיתון ועד כמובן לצילום שמכיל בתוכו את הקולנוע. בנימין עסק הרבה מאוד בהיסטוריה שבעיניו הייתה משהו שנחרב. כלומר המודרנה למעשה מאיצה את החורבן של ההיסטוריה על ידי הטכנולוגיה, מה שבנימין מבקש קודם כל זה לבחון את ההתפחמות ההיסטורית של היצירה החל מהחריטה על האבן ועד לאומניות הצילום. שהוא מדבר על כל יצירה ויצירה לאורך ההיסטוריה הוא מדבר גם על ההיסטוריה של היצירה עצמה כלומר לאותן משמעויות שנגזרות ממנה ובעיקר על התהליך של הניתוק מהמקום הפיזי שבו היא נוצרה, כאן אנחנו מדברים למעשה על השעתוק.

שאנחנו רואים יצירת אומנות אוטנטית אז זה לא רק הצבעים והקווים של היצירה עצמה אלא ליצירה עצמה יש היסטוריה, כלומר שאנחנו מסתכלים על המונה ליזה אז אנחנו רואים שמי שמגיע עם הון תרבותי רואה גם ההשראה שהגיע איתה דה ווינצ'י ואת משיכות המכחול שמאפיינות את הציורים ואת יצירות האומנות של דה ווינצ'י, אנחנו רואים למעשה את כל מה שעומד מאחורי היצירה הזו.

ברגע שאנחנו לוקחים את המונה ליזה ואנו מציגים אותה לראווה בגוגל למעשה מה שעשינו זה לקחת את המונה הליזה עצמה וניתקנו אותה מהמקום הפיזי שלה שזה אותה יצירת אומנות אוטנטית. ברגע שניתקנו את היצירה למעשה היצירה הזו הופכת להיות ריקה לחלוטין, אין לה יותר היסטוריה וכאן מגיעים למושג השעתוק.

שעתוק – זה העתקה טכנולוגית. זהו תהליך שמנתק את יצירת האומנות מכל מה שמאפיין אותה, כלומר מכל ההיסטוריה שמאפיינת אותה. השעתוק הוא למעשה תהליך יצור המוני, ברגע שהטכנולוגיה יכולה להעתיק יצירת אומנות היא כמובן יכולה לייצר מספר אין סופי של העתקים לאותה יצירה.

נניח שאני יושבת ומציירת את המונה ליזה (ויש לי כישרון נדיר), למה זה לא שעתוק? –

א. יצירת האומנות היא יצירת האדם – חד פעמית ומיוחדת.

ב. החיקוי – גם הוא חד פעמי

ג. יצירת אמנות אותנטית מכילה את ההיסטוריה שלה.

ד. יצירה משועתקת – מאבדת את ייחודיותה וחד פעמיותה.

ה. יצירה משועתקת חסרת אותנטיות – חסרת ה"כאן ועכשיו".

היצירה החד פעמית מוקפת הילה:

אותה יצירה חד פעמית היא יצירה שהמיקום הפיזי שלה מספר את ההיסטוריה, על זה מדבר בנימין שהוא מדבר על האותנטיות של היצירה, היצירה האותנטית כוללת גם את המיקום הפיזי שלה, כל הגלגולים, את יחסי הקניין בינה לבין הבעלים שהיא עברה וזאת כדי לזהות רק באמצעים של בדיקות כימיות וניתוחים מבינים שזו היצירה האמתית, יצירה אמתית היא בעלת סמכות. שבנימין מדבר על יצירת האומנות האותנטית הוא ממש מתייחס אליה כאל יצירה שיש לה סמכותיות. זה כמו לעלות לרגל אל אותה יצירה וכך ליהנות מההילה שהיא משרה עלינו. כלומר אותה יצירה חד פעמית היא יצירה בעלת ההילה שמאפשרת לנו את אותו פולחן.

לפני הרבה מאוד שנים ליצירות האותנטיות ייחסו ממש תכונות מאגיות, כלומר לעמוד אל מול היצירה האותנטית זה כאילו היא משרה עליך סוג של קסם.

 

במה נבחנת האומנות האותנטית מהאמונות המשועתקת

בנימין מבדיל שני הבדלים, הוא מדבר גם על היתרונות של האומנות המשועתקת והוא מדבר על ההבדלים בין האומנות האותנטית למשועתקת.

1. השעתוק מאפשר לנו לתאר את המציאות בצורה שחורגת מהיכולת האנושית החופשית – כלומר שאנחנו משתמשים בטכנולוגיה של צילום למשל אנחנו יכולים לכוון את העדשה, לעשות זום, לכוון את הזווית בצורות שונות וכו' ואנחנו יודעים שכאשר אנו מצלמים מזוויות שונות אנחנו יכולים לייצר משמעויות שונות. למעשה מכשירי ההקלטה ומכשירי עימוד של קול למשל יוצרים פס קול או תמונה שהיא מעבר למה שהעין האנושית יכולות לקלוט, למעשה השעתוק הטכני אומר בנימין הוא סוג של שלוחה של החושים שלנו. אם אנחנו לא יכולים להגיע פיזית אל המונה ליזה אז אנחנו יכולים לפתוח את גוגל, להקיש מונה ליזה ולראות אותה, כלומר הטכנולוגיה של האינטרנט למעשה האריכה את היכולת שלנו לצפות ביצירה מכל מקום ובכל זמן. אם אנחנו לא יכולים לשמוע את מה שקורה מעבר למה שהאוזן שלנו מסוגלת לשמוע אז הרדיו והטלוויזיה יכולים להביא לנו את זה. אז הטכנולוגיה מה שאומר בנימין מאפשרת לנו לחרוג מהיכולות החושיות האנושיות שלנו. בנימין מציג כאן סוג של יתרון.

2. השעתוק מאפשר הצגת העתקים של המקור במנותק ממנו – ההבדל הזה אומר לנו שהשעתוק הטכני מאפשר לנו להציג הרבה מאוד העתקים של המקום במנותק מהמקום הפיזי שלו, למעשה הוא מאפשר לנו להביא את היצירות האומנותיות לקהלים שמעולם לא היו מגיעים אליהם.. אם לפני השעתוק הטכני רק מעט יכלו ללכת לראות את המונה ליזה וכד' היום למעשה אתה לא חייב להיות עשיר גדול או בעל הון תרבותי, היצירה למעשה מגיע אליך. כאן צריך לשים לב לעובדה שלמעשה בנימין מתאר קצת את החיוביות שבשעתוק מאחר שהשעתוק הופך את היצירה להיות מורגשת. השעתוק מנגיש את היצירה לקהלים שקודם לכן לא הייתה להם נגישות אל אותן יצירות אומנות. בכך למעשה בנימין אומר שהשעתוק באיזשהו מקום הוא למעשה סוג של דמוקרטיזציה של הנאורות. מה שלמעשה עושה השעתוק הטכני, זה הרחבת הגבולות החברתיים מאחר שלמעשה השעתוק מאפשר ליותר ויותר קהלים להיות מונגשים ליצירות.

למה דמוקרטיזציה של האומנות, מה זה דמוקרטיה? – אנחנו צריכים להגיע לקלפי עם יידע שצברנו, אנחנו צריכים לדעת למי אנחנו מצביעים ולמה בחרנו להצביע למי שאנחנו מצביעים. כלומר הידע זה הדבר הבסיסי שעליו מתבססת הדמוקרטיה, מה זה זכות הציבור לדעת, זה משהו שקיים רק במדינות דמוקרטיות. כדי שהציבור יוכל לממש את חובתו הדמוקרטית הוא צריך לדעת ולכן צריך להנגיש לו את הידע. ברגע שיצירות האומנות האלה היו מונגשים רק למספר קטן מאוד של קהלים למעשה חלק גדול של החברה לא יכול היה להיות מודע להם ולכן בנימין בהקשר הזה שהשעתוק הוא סוג של דמוקרטיזציה של האומנות.

כמובן שלצד ההיבט החיובי קיים גם מחיר שאנחנו משלמים על אותו שעתוק ולמחיר הזה קורא בנימין אבדן ההילה.

 

השעתוק הטכני ואבדן ההילה:

בנימין בכל זאת משתייך לאסכולת פרנקפורט וכמי שמשתייך לאסכולת פרנקפורט שמאוד ביקורתיים מחייב אותו גם להיות ביקורתי כלפי השעתוק הטכני וכך הוא אומר "גם כאשר הנסיבות שאפשר להעמיד בהם את מוצר השעתוק של יצירת האומנות אין בהם כדי לפגון במהותה של זו מבחינות אחרות, הרי הן על כל פנים ממעיטות את ערך הכאן ועכשיו שלה, את מה שעובד כאן נוכל לכלול במושג ההילה ולומר, מה שמדלדל בעידן השעתוק הטכני של יצירת האומנות הרי זו ההילה שלה" – אז נכון שאנחנו נהנים מדמוקרטיזציה ונכון שאנו מנגישים את יצירות האומנות למגוון רחב של קהלים אבל יחד עם זאת אנו משלמים על זה במחיר של אבדן ההילה. כלומר בנימין אומר שסביב יצירת האומנות האותנטית נוצרת הילה שנובעת מאותה אותנטיות, חד פעמיות, כאן ועכשיו של אותה יצירה, מהחוויה הזו של המפגש בין האדם לבין היצירה, אותה חוויה שהיא ללא כל תיווך.

מה זה שעתוק? – שעתוק זה להנגיש את היצירה בצורה מתווכת, כלומר אני לא רואה את היצירה עצמה אלא דרך צילום וכד'. למעשה ברגע שהיצירה מתווכת לי דרך אמצעי טכני כזה או אחר היא מאבדת את ההילה, היא מאבדת את אותה ייחודיות, את אותו כאן ועכשיו זה כבר לא קיים. זה מה שמאפיין את השעתוק.

אמרנו ששעתוק זה העתקה של יצירת אומנות באמצעים טכניים והמשמעות היא ששעתוק הוא לעולם יהיה נעדר אותה הילה שקיימת אך ורק באותן יצירות אומנות אותנטיות. כלומר בניגוד ליצירה האותנטית טכנולוגיית השעתוק מאפשרת בעיקר להפיץ עותקים של יצירת האומנות ובכך אומר בנימין השעתוק הופך את יצירת האומנות למוצר צריכה לכל דבר.

תחשבו רגע על הטענות של אדורנו והורקהיימר כלפי תעשיית התרבות, מה בעצם עושה תעשיית התרבות? - זה למעשה השעתוק, מצד אחד אמנם מגישים את התרבות למגוון מאוד רחב של קהלים אבל ברגע שהתרבות הזו מתווכת לנו על ידי רדיו, קולנוע, טלוויזיה למעשה היא הופכת להיות מוצר צריכה וכנגד זה יצאו אדורנו והורקהיימר. ברגע שהתרבות הופכת להיות מוצר צריכה כל מטרתה הוא הגשת רווחים.

מה הייתה אמורה להיות המטרה של אומנות ותרבות מההתחלה? – לייצר אלטרנטיבה. ברגע שהיא לא מייצרת אלטרנטיבה לא לסדר החברתי הקיים ולא מאתגרת אותי מבחינת ההון התרבותי שאיתו אני אמורה להגיע אין לה כלום. ברגע שהיא הופכת להיות כזה שהמטבע שאיתו אני אמורה לצרוך את התרבות בכסף ולא ההון תרבותי למשל אבדנו למעשה את המהות של התרבות וכמו שאומר בנימין המהות הזאת נקראת הילה.

כלומר לדעתו של בנימין שעתוק של מציאות או של יצירת אומנות גורם לאבדן ההילה, הייצור ההמוני הורס את אותה הילה של האומנות בגלל שהוא הורס את אותם שני מאפיינים שהם הייחודיות והריחוק. כדי להדגים את ההשפעה של השעתוק על האומנות בנימין עוסק בהבדל שבין הקולנוע לתאטרון וכפי שאמרתי בתחילת השיעור שבמהלך חייב הוא הפך לחברו הטוב של בימאי התאטרון ברטון ברכט שממנו הוא שאב הרבה מאוד השראה אז למעשה שהוא מתייחס למקרה בוחן הוא מדבר על האומנות והתאטרון אבל נדבר על זה בהמשך.

למעשה השעתוק: חושף את היצירה המשועתקת להרבה מאוד קהלים, פוגע באותנטיות החד פעמית של היצירה וממעיט בערכה. יצירות האומנות הופכות להיות מוצרי צריכה.

מה מאפיין מוצרי צריכה אחרי הרבה מאוד זמן שאנו צורכים אותם? – זורקים אותם. לעומת זאת יצירות אומנות אותנטיות משתבחות עם הזמן. זה ההבדל המהותי בין יצירת אומנות אותנטית לבין מוצרי צריכה. כלומר השעתוק אומר בנימין חושף את הקהילה לקהלים רבים מצד אחד אבל מצד שני הוא פוגע בערך שלהם מאחר שהערך שלהם נקבע בתהליכים של שוק כלומר היצע וביקוש לעומת יצירת אומנות שלעולם אינה מתכלה. אמרנו שהשעתוק מנתק את היצירה מהמסורת שלה והוא מבטלה את ההיסטוריה. ברגע שהיצירה הופכת למוצר צריכה היא הופכת למשהו שהוא מתכלה. אותה יצירה אותנטית שהיא תמיד רלוונטית והערך שלה רק הולך ועולה הופכים אותה למוצר מתכלה.

בניגוד ליצירה האותנטית טכנולוגיית השעתוק מאפשרת בעיקר להפיץ העתקים של יצירת האומנות, היא הופכת אותם למוצר צריכה ובכך זה הורס את הריחוק של האובייקט האומנותי, כלומר הוא מוציא את האובייקט מההיסטוריה ומהמקום הפיזי שבו נמצאת אותה יצירת אומנות ומפיץ אותה בעולם בכל מני צורות ובכך יצירות אומנות הופכות למוצרי צריכה להמונים לכל דבר ובמוצר צריכה הדגש הוא כמותי, ככל שנצליח למכור יותר או לחליפין להביא יותר רייטינג כך תימדד איכות המוצר. בנימין לוקח את הקולנוע כמקרה בוחן אל מול התאטרון.

למה הוא לוקח את הקולנוע? – כי בנימין אומר שזו היצירה המועתקת הראשונה שאין לה מקור. לקולנוע אין מקום למשל הצגת בכורה זה לא מקום כי הסרט הוא משהו שכבר ראו אותו לפני זה הבימאי השחקים וכו' ולכן זו היצירה האומנותית הראשונה בעידן הטכנולוגי שאין לה מקור. בנימין אומר שהתמונות של הקולנוע מוכפלות עד אין סוף. מונה ליזה יש רק אחת, פסל דוד יש רק אחד אבל לקולנוע יש מספר עצום ומאוד גדול של רפרודוקציות הצילום בכל מני קשרים והייצור ההומני למעשה הורס את הריחוק של האובייקט ההמוני. כלומר לא מדובר עוד במקור ייחודי שאנחנו צריכים לבוא אליו באיזושהי חרדת קודש אלא האומנות באה אלינו. אם אנו רוצים לראות אותה היא מופצת בצורות רבות, עם דיבוב, בלי דיבוב, יש תחושה של יראת עבוד אל מול יצירות אומנות אותנטיות אפופות תהילה.

בניגוד להרבה מאוד תאורוטיקנים שרואים בקולנוע כמשהו מאוד קסום ומופלא בנימין אומר שיש כאן ניפוץ של תחושת הקסם הזו, יותר מזה אומר בנימין "בעוד פועלו האמנותי של שחקן הבמה מוגש לקהל בסופו של דבר על ידי הקהל עצמו הנה פועלו האומנותי של שחקן הקולנוע מוגש באמצעות מערכת של מכשירים" – בנימין אומר שהעבודה והאומנות של שחקן תאטרון על הבמה ושל שחקן התאטרון על הקולנוע הם שונות במהות שלהם אחת מהשנייה. ששחקן התאטרון עומד מול קהל יש לנו את האותנטיות. מה שאומר בנימין זה שהתעשייה הקולנועית מאחר שהיא מודעת לכך שהשחקן תמיד יהיה מתווך על ידי אמצעים טכניים לקהל הוא חייב לעשות הכל כדי לייצר את אותה הילה, כלומר לנסות כל הזמן לשחזר את אותה הילה.

שחקן הקולנוע

שחקן הקולנוע מתווך לקהלים על ידי מכשירים לעומת שחקן התאטרון, למעשה אותם זוויות צילום וכו' שהטכנולוגיה הקולנועית מאפשרת לנו. כמובן שיש לזה גם השלכות.

לטכנולוגיית הקולנוע שתי השלכות על היצירה:

1. תהליך הייצור – העבודה של שחקן הקולנוע מצולמת מקטעים וזוויות שונות שבסופו של דבר עורכים ומחברים אותם לכדי יצירה אחת שלמה, הכל כמובן מתבצע בחדר העריכה. לעומת זאת יצירת התאטרון תמיד מוצגת כמקשה אחת, אם הייתה תקלה אי אפשר להפסיק ולהגיד נחזור לאולפן בפעם הבאה. בקולנוע התהליך של אותה מקשה שבסופו של דבר מונגשת לקהל מסתיימת לפני שהקהל רואה את היצירה. הצגת תאטרון אפשר ללכת לראות 50 פעם וכל פעם היא תהיה שונה, היא לא תהיה אותו דבר, בדיוק כמו החיקוי שדיברנו עליו בתחילת השיעור, לעומת זאת אם נראה את הסרט שוב פעם אולי נשים לב לעוד דברים וכו' אבל זה תמיד יהיה בדיוק אותו הסרט, שום דבר לא השתנה גם בפעם ה-50 בסרט.

2. יחס בין היצירה לקהל – שחקן התאטרון יכול להתאים את דרך המשחק, את שפת הגוף וכד' לקהל שלו, אנחנו הרי יודעים שמספיק שמישהו אחד מצלצל לו הטל' בקהל וזה יכול להוציא את השחקן מאיזון, לעומת זאת אם הטל' מצלצל בקולנוע השחקן ימשיך לשחק והכל ימשיך מקס' נפריע להוא שיושב מאחורינו. למעשה בקולנוע הקהל בכלל לא נוכח, אין שום קשר בין השחקן לבין הקהל, לעומת זאת בתאטרון יש ממש קשר עין בין הקהל לבין השחקנים.

בנימין סבור שבנסיבות האלה שחקן הקולנוע מאבד את התהילה שלו והאומנות שלו היא לא אומנות אותנטית. היא אומר שההילה כרוכה בכאן ועכשיו ואי אפשר לעשות את ההילה כתמונה. לכן בתאטרון אנחנו יכולים לראות את ההילה סביב השחקן מה שבלתי אפשרי כמעט בקולנוע.

שחקן הקולנוע מול שחקן הבמה: שחקן הבמה מתמזג עם דמותו, שחקן הקולנוע – שבירת רצף העבודה מפריע לו להתמזג ולהיכנס לאווירה ולדמות (משחק מינורי). פולחן הכוכבים. בקולנוע למשל סצנה לא תראה טבעית אם היא לא תהיה ערוכה ובתאטרון אם ינסו לחקות את המציאות זה למעשה יאבד מהמשמעות של היצירה התאטרונית כסוג של אומנות.

עוד דברים שעושה בנימין זה להשוות בין יצירות חזותיות אותנטיות ומשועתקות:

למשל שאנחנו מתבוננים בתאטרון כמו שאמרתי גם אם נצפה בהצגה 50 פעם האותנטיות נשארת, כל הצגה היא אירוע בפני עצמו. מה שמבחין בין ההתבוננות שלנו לבד ציור אל מול תמונה משועתקת או הקולנוע למשל זה שבציור ההתבוננות היא מאוד איטית, נבחן כל משיכת מכחול על הבד לעומת זאת הקולנוע מרגיל אותנו כל הזמן להסיט את המבט מצד לצד, הסצנות מאוד מהירות מה שמאוד מקשה עלינו על ייצוב המבט.

 

בין קולנוע לאומנות אותנטית:

יחס ההמונים לאומנות – כאן בנימין מדבר על זניחת הגישה הביקורתית לטובת הגישה הבידורית נהנתנית, ברגע שאנחנו הולים לראות קולנוע אז בשונה מלראות הצגות תאטרון אנחנו מגיעים עם עין לא ביקורתית, אנחנו יותר באים לקולנוע בשביל הבידור וההנאה ודיברנו על צריכה בשל הון תרבותי או בשל סיפוק הצורך האסטטי שהוא מאוד רגעי ועכשווי ולמעשה בנג'מין מצר על כך שצופי קולנוע מאמצים את הגישה הבידורית נהנתנית והם דוחים את הגישה הביקורתית, בעקבות זה אנו מצפים מאומנות שתבדר אותנו תשעשע אותנו ולא שתגרום לנו לחשוב שזה למעשה אמורה להיות המהות של האומנות ובכך הוא מאוד דומה למה שאומרים אדורנו והורקהיימר.

סליחה מהחדש ודבקות במוכר והמקובל – זה עוד משהו שמאוד מזכיר את הטענה של אדורנו והורקהיימר, אמרנו לא מחליפים סוס מנצח, נותנים לנו למעשה את אותו דבר בהרבה מאוד צורות אחרות, כלומר אם יש איזושהי יצירת תרבות שמביאה הרבה מאוד רייטינג אז אנחנו לא יכולים לייצר בדיוק את אותה יצירה ולכן נייצר יצירה דומה אבל למעשה אין חדשות ויצירתיות.

פעולת ההתבוננות – כפי שאמרתי קודם באומנות האותנטית מדובר בהתבוננות איטית של יחידים לעומת זאת בקולנוע מדברים על התבוננות קיבוצית ביצירת האומנות כל אחד מתבונן באופן אישי במבט ביקורתי ארוך, רציני, בוחן מה שלא קיים באומנות המשועתק.

תפיסה חושית של הקהלים את המציאות – זו השפעה נוספת שבנימין מייחס להשפעה הטכנולוגית של הקולנוע על הקהל, בנימין למעשה טוען שהקהל פחות מודה לתפיסה החושית שלו את המציאות. הסרט למשל מאפשר לקהל לנתח ביתר קלות את המציאות החושית שמוצגת בו ולמעשה הוא גולש מגבולות הזמן והמרחב כלומר הוא מעבר ליכולת התפיסה החושית. סט יכול למעשה לייצג לנו דברים שגם אדורנו והורקהיימר דיברו על זה כעל הבלתי ריאלי שנתפס כריאלי, זה משהו שלא יכול לקרות בתאטרון. בסרט אפשר לראות קפיצה בזמן וכו' אבל לא בתאטרון.

הקהל של הקולנוע הוא קהל סביל לעומת זאת הקהל של האומנות האותנטית הוא קהל פעיל – גם כאן מתחבר בנימין אל הטענות שמציגים אדורנו והורקהיימר, האומנות האותנטית מעודדת אותנו לחשוב לעומת זאת האומנות המשועתק מעודדת אותנו לא לשאול שאלות, לא להציף ביקורת ובכך כמובן לבנימין יש הרבה מאוד ביקורת על האומנות המשעתקת.

בסופו של דבר האומנות המשועתקת היא חווית צריכה לכל דבר, בנימין אומר "הבה נשווה את הבד עליו מתרחשת עליית הסרט עם הבד שהתמונה מצוירת עליו, זה האחרון מזמין את המתבונן לשקוע בהתבוננות בעומדו לפניו ויכול להניח עצמו בידי זרם האסוציאציות שבו, כאשר עומד בפני תמונת סרט הוא לא יצליח בכך". – בנימין מתאר בכך את ההשפעה שיש לסרטים על הקהלים כסוג של פעולת הלם ממש בכך שאנחנו לא יכולים לעצור רגע ולהתבונן. תחשבו כמה זה מאפיין את התקופה המודרנית שבה אנו חיים, שזמן שווה כסף, שאנו לא עוצרים להתבונן ולחשוב וכמובן שיש אינטרס מאחורי זה.

אם נעצור ונחשוב מה יכול לקרות? – חס וחלילה ושלום עוד יכולים להתעורר ולעשות איזושהי מהפכה וכמובן שההגמוניה מעוניינת לשמר את הסדר החברתי הקיים. שאנו מנסים לחשוב למה בנימין מתחבר לנו לאסכולת פרנקפורט אז אין ספק שכל הטענות האחרונות שהוא מציג לנו כאן אלה הם טענות שמתחברות לנו לטענות הביקורתיות שמציגים אנשי אסכולת פרנקפורט.

למעשה קהל הצופים אומר בנימין מאמץ את הגישה הבידורית הנהנתנית, כל היחס של הקהלים ליצירות אומנות משתנה, אנחנו מעדיפים את צ'ארלי צ'אפלין (שנחשב היום לתרבות גבוהה) על פני פיקאסו כי הוא יותר קליל ולא גורם לנו לחשוב יותר מידי לעומת ציורים של פיקאסו שאנחנו יכולים להתבונן ולשאול שאלות. מה שגורם לנו להפעיל את הגלגלים בראש. הדבר האחרון שעליו מדבר בנימין זה האומנות בשירות המשטרים הפאשיסטיים.

האומנות השירות משטרים פאשיסטיים

בנימין חי וכתב בתקופה שבה המפלגה הנאצית כבר עלתה לשלטון בגרמניה, הוא עצמו היה צריך לברוח מהגרמנים מחשש לחייו. בנימין צפה בזעזוע ובאימה המאוד עמוקה בשימוש הנוראי שעשה המשטר הנאצי בכל מה שקשור לאסתטיקה, אומנות ולשעתוק הטכני של האומנות כדי לסחוף את ההמונים ולהפעיל אותם והוא אומר כך "פשיזם מחפש דרך לארגן את ההמונים החדשים שהפכו לפרולטריון מבלי לפגוע ביחסי הקניין שהמונים אלה דורשים את חיסולם. הפשיזם מחפש דרכים לתת להמונים לבוא על ביטויים תוך כדי שימורם של יחסים אלה. מתחייב לכך שהפשיזם יביא לידי אסתטיזציה של החיים הפוליטיים" - במילים אחרות בנימין אומר שהפשיזם מפעיל ומניע את ההמונים אבל מבלי לשנות את המצב הבסיסי שלהם בחלוקת הכוח בחברה, כדי לעשות את זה הוא משתמש באסתטיזציה של החיים ולכן באמת המשטרים הפאשיסטיים העדיפו את האומנות הריאליסטית על פני האומנות הסוריאליסטית שבאיזשהו מקום קראה תיגר וניסתה בעצם לחתור תחתם.

בהקשר הזה כדי להיזכר בסרטי התעמולה הנאצים כמו למשל ניצחון ההמון שסחפו אחריהם הרבה מאוד המונים ומעניין גם להסתכל על השימוש שעושים היום בכל מני תהליכים פאשיסטיים שאנו רואים בכלל בעולם ביצירות אומנות. את מאמר התגובה על בנימין כתב פדי סקאנל ולמאמר קוראים בנימין אז והיום על יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני.