טריפ לא במקום

הקדמה: אני צריכה עצה מאנשים שבאמת מבינים בתחום. לגורם מקצועי אני לא ממש יכולה לפנות. לפחות לא עכשיו.

התייחסתי לאסיד קצת בזלזול. ייחסתי לו חשיבות של סם רגיל.
אני משערת שאחרי הטריפ האחרון הייתי אמורה להבין שאני לא בן אדם של אסיד, אבל אני כן רוצה להאמין שהפסקה משמעותית תתקן את המצב.
אני נמצאת תקופה בסוג של דיכאון (משום מה חשבתי שזה יעזור לי לצאת מזה, למרות שאני חושבת שזה הגורם למצב) אני מבינה למה צריך להתחיל עם הסמים אחרי גיל 18. אני עוד ילדה וחשבתי שזה משחק. דחפתי לעצמי סמים בשביל ההרגשה שאני שווה ובאיזשהו מקום זה כן עזר. הביטחון עלה ונהייתי בן אדם אחר. התנסיתי בפסילוסיבין פעם אחת וזה גרם לי באמת לשנות תפישה, להתבגר באיזשהו מקום ולהגיע למצב שאפילו ההורים שלי נהיו מרוצים ממה שיצא ממני בסוף. קראתי טריפ ריפורטים של אסיד ואני מקבלת את התוצאות שאני יכולה לשייך אצלי רק לפטריות. באסיד קיבלתי צחוקים ויזואליים מחשבות שאני שוכחת מהן בדיוק אחרי שניה, לא הצלחתי עד עכשיו לכוון את הדלקה למקום ״יעיל״.
קרטון ראשון לקחתי עם חברים (125) אני לא הצלחתי להרגיש אותו. כאילו כמעט בכלל, והייתי היחידה. עליתי במינון והתחלתי להגזים. חשבתי שהגוף שלי עמיד לסמים ולא יקרה לו כלום לא משנה כמה אעשה (כן אני יודעת זה מטומטם). מאז כבר עברה שנה ואני אוכלת כאפות על החיים. כבר הפסקתי להידלק כמה פעמים בשבוע ״כי אי אפשר לחכות״ ולמדתי לווסת את עצמי ולהתייחס לבריאות שלי בכבוד. אבל הנפש כבר הספיקה להידפק אולי אפילו גם המוח.
זה קרה ביום בהיר אחד שקמתי בבוקר והרגשתי שמשהו שונה. אחרי תקופה שאני שלמה עם עצמי בכל מובן. משהו שונה ואני לא יודעת מה זה אפילו. נכנסתי לדיכאון, קשה לי לדבר עם אנשים כמו פעם, קיבלתי מודעות גבוהה מידי לכל מה שעשיתי ואני עושה והתוצאות הן בן אדם פחות מתקשר, פחות חברותי, אני לא מצליחה להינות מהחיים כמו שידעתי לעשות הכי טוב.
כבר חודשיים זה ככה ואני לאט לאט מצליחה להגיע לנקודות אור אבל אני מבינה שאי אפשר לסובב את הגלגל אחורה, רק קדימה. והאסיד הוא לא פיתרון לבעיות שלי.
אז לקחתי אתמול קרטון שנשאר לי בבית מלפני חודש בערך. כל דלקה שאני לבד, אני נותנת לעצמי את הצ׳אנס להגיע למשהו, ולא סתם להינות מהמוזיקה והצבעים, אבל זה לא קרה.
בהתחלה נפתח קצת מוזר. הרגשתי חוסר נוחות בגוף (אולי המינון אפילו גבוה מידי, אני כבר לא ״חסינה״ כמו פעם) יצאתי לסיבוב בחוץ וראיתי שני אנשים שלא ראיתי הרבה זמן. ללא ספק זה עיקם עוד יותר. חזרתי הביתה וההרגשה הזאת לא עזבה אותי. לא כיף לי ולא בקטע של פרנויה. פשוט לא כיף.
הדיכאון לא חלף, הוא מצא את הסיבות, והחלטתי לנגן קצת, לנקות את הראש.
אפילו הפסנתר לא חייך אליי. הוא גרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה. מי שמנגן יודע שלאלתר מוזיקה צריך מכל הלב, זה בא מהרגש, ועם חוסר ביטחון בנגינה שלך פשוט אי אפשר.
ההרגשה של חוסר הנוחות עברה, הרגשתי יותר חופשיה מבחינה פיזית אבל המוח כאילו מנסה בכוח לחפש את זה. מחשבות בלי פואנטה. אני חוזרת להתחלה בכל פעם ולא מגיעה לשום דבר.
באיזשהו שלב כבר נרדמתי ואם קיבלתי תובנה מהאסיד הזה אז היא שאני לא הבן אדם שרציתי להיות. אבל לתקן ולשפר אני לא יודעת איך.

אני עושה הפסקה מסמים. לפחות מפסיכדליים זה בטוח. מחכה לגיל שאתבגר באמת ואעשה את זה ממקום נקי ואמיתי. השאלה אם זה אומר שאני באמת לא בן אדם של אסיד? לכולם מהדלקות הראשונות כבר נפתח כמו שצריך? או שזה באמת עניין של ״ניסיון״...
להידפק מסמים זה לא משהו שאפשר באמת לבדוק. אני לא יודעת אם אני בתהליך של התבגרות או שפשוט נדפק לי המוח ואני צריכה ללמוד להתמודד עם האני החדש

 

קודם כל שולח לך הרבה אנרגיות חיוביות, את נשמעת בן אדם די רציונלי וdown to earth ואני באמת לא חושב שהאסיד עשה לך משהו חוץ מקצת חוסר איזון רגשי, שגם זה כנראה מגיע ממקום פסיכולוגי ולא נוירולוגי.
צריך לזכור שכולנו עוברים תקופות בחיים, וזה קל לקשר חוסר ביטחון, מודעות עצמית גבוהה, מצב רוח ירוד וכו' לסמים שעשינו, אבל בסופו של דבר אנחנו לא מושלמים ויש עליות וירידות באישיות שלנו לאורך החיים.

מאוד הזדהתי איתך בקטע של מערכת היחסים עם האסיד, וגם בנגינה (אני בעצמי מנגן גיטרה כבר שני ומכיר את זה שאני והכלי פשוט לא מסתדרים אחד עם השני).

הניסיון שלי עם אסיד בשנה האחרונה עד הנקודה שבה החלטתי לעשות הפסקה (ממש לאחרונה) הביא לי את התובנה הכי חשובה מבחינתי- פסיכדליים ואסיד לצורך העניין לא יפטרו לי את הבעיות בחיים. הם גם לא יקלו עליהן במיוחד. יותר מזה, רוב ה"הארות" על החיים שקיבלתי מהאסיד היו דברים שכבר ידעתי ובחרתי להכחיש, כי מה לעשות, החיים קשים לפעמים.

אני לא אומר לוותר על האסיד, אפשר להשתמש בו לצורכי "הנאה" כמו מסיבות ובילויים עם חברים טובים, אבל בנתיים אני הייתי מציע לך לעצור לתקופה. לתת לראש להתנקות.
ואני ממש ממליץ על מדיטציות אם עוד לא ניסית, זה מנקה את הראש יותר מכל סם אחר.

אם את מרגישה שאת באמת במצוקה רגשית, זה ממש לא בושה לפנות לפסיכולוג שיוכל להקשיב, וגם לעזור לך בדרכים שלא שדמיינת בכלל.
המצוקה מתחילה כשאת מרגישה לבד, ואני מבטיח לך שאת לא.

מתנצל על החפירה פשוט אני מרגיש שאני ממש מבין אותך, אם את צריכה להתייעץ עוד את מוזמנת לפנות אליי