היי חברים. מצאתי את המקום הזה בטעות, אחרי שעשיתי אסיד פעם ראשונה

ומאוד בא לי לשתף מישהו בחוויה שלי. אני מפרסמת פה את מה שכתבתי לעצמי ביום שאחרי, כשהכל עוד היה חזק וטרי בראש. הכל עדיין חזק ויש דברים שלא כתבתי כמו הויזואליות שחוויתי והתקפי הצחוק המטורפים, הריכוז המוחלט והתשומת לב לפרטים מצד אחד ומצד שני הניסיון לתאר חוויה ולשכוח אחרי שניה מה ניסיתי לעשות כי זה כל כך הצחיק אותי לנסות לתאר במילים משהו שתכלס, אי אפשר לתאר אותו במילים. בכלל. חלק מהדברים שכתבתי הם מחשבות שהעסיקו אותי כבר הרבה לפני, והאסיד עזר לי סוף סוף להתעמק בהן עם פחות פחד. ואני מאמינה שהפעם הבאה תהיה יותר מוצלחת, אני מקווה לפחות. נראה לי שאקח כמות יותר גדולה. ממש אשמח לתגובות מאנשים שאולי חוו דברים דומים או סתם, מה חושבים על החוויה שלי. אז הנה זה:


טיול


1.לחץ וחרדה בכל אזור הבטן והחזה
2. ההבנה שאני צריכה לשחרר כי אני חסומה
שוכבת על החול ומביטה על העננים
העננים מתפזרים ומקבלים צורות שונות
3. גל של תחושות עובר בי מהשורש ועד הגרון
זה חזק מדי, אינטנסיבי מדי, אני לא עומדת בזה ומתחילה לבכות. טוב לי מדי ואני לא מבינה את זה.
רק שלא יגיע לראש. אם אתן לזה להגיע לראש הוא יתפוצץ. דווקא מנסה ולא מצליחה. ברור שלא. זה מוקדם מדי.
זה טוב מדי, נעים מדי
אורגזמה כלל גופית
הכל יפה, מפחיד עד כמה שהכל יפה, ונעים
4. זה יותר מדי. אני מרגישה בחילה וסחרחורת

קרני השמש מבעד לעננים הן הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי
הן מסתדרות בצורה מושלמת, זוהרות בזוהר נשגב

אני לא חושבת על כלום. אני לא דואגת יותר. מצד אחד אני זוכרת שדאגתי, ואני זוכרת שאני יכולה לדאוג. אבל אני פשוט לא. פתאום קל לבחור להיות ברגע הזה ולא באף רגע אחר.

אני חושבת על הדבר שאי אפשר לבטא במילים. לא. אני מרגישה את הדבר שאי אפשר לבטא במילים.
הדבר שאם אצליח להבין, או שאשתגע או שאגיע להארה.

בכל זאת, אני רוצה לבטא אותו במילים. וזה מה שיוצא:

אני ורק אני מבינה הכל ואף אחד אחר לא מבין כלום. אף אחד לא מסוגל להבין את הדברים ברמה שאני מבינה אותם. כי אני מיוחדת. ובזמן שאני אומרת את זה בקול רם, וסוף סוף מודה במחשבה הזו שמתקיימת לי בראש אני מבינה עד כמה מה שאמרתי הרגע הוא שקר, ואני מסתכלת מסביב, על האנשים, ורואה שהם חושבים בדיוק את אותו הדבר.
ועולה בי השאלה: האם כל מה שאני רואה סביבי קיים, או שאני המצאתי אותו? האם כל האנשים האלה הם ההשתקפות של הפנימיות שלי, או שהם קיימים באמת? עצם המחשבה היא אקסיומה לקיום שלי. נקודת מוצא: אני קיימת וחושבת את המחשבות האלה.

אני מדחיקה את המחשבה הזו, המחשבה של הייחודיות שלי. אני מפחדת לחטוא ביוהרה. אני מפחדת להודות שאני חושבת את זה ומאמינה בזה בכל כולי, כי אני יודעת שאני לא אמורה לחשוב ככה. אבל אני חייבת להודות בזה, כדי להשתחרר מזה. אני חייבת להודות בזה, שאני חושבת שאני יותר טובה מכולם. כדי להבין שזה לא נכון. חשבתי את זה, האמנתי בזה, אני מסתכלת מסביב, אני מסתכלת על האנשים שאיתי, ואני מעמידה פנים שאני מסכימה איתם כשבעצם כל מה שאני חושבת זה שאין לי איך להסביר להם שהם פשוט לעולם לא יבינו.

ואני לעולם לא אבין אותם.

כמו שאף אחד לא יודע, על כל הדברים האלה שאני חושבת, ככה אני לא יודעת שהם חושבים את זה גם. כי כל אדם הוא מיוחד. לכל אדם הפנימיות שלו ואף אחד לא יכול להבין את זה חוץ מאותו האדם עצמו.

אני רואה אנשים הולכים בזוגות. סיטואציות יום-יומיות. בלי לשים לב ובאופן אוטומאטי אני שופטת אותם. חושבת על היום שלהם, הסתמי, לעומת שלי, המלא משמעות. מה אמיתי בכלל ומה לא?

מה הופך משהו מלא משמעות למלא משמעות? האם הכל לא סובייקטיבי בכלל?

מה זה להרגיש טוב? מה זה תחושות? כימיקלים שהמוח שלי מפריש כש.... כשמה? מה הוא רוצה בכלל? מה זה משנה? האם ההתעסקות הזו שלי בקיום, במציאות, בשקר, באמת, באובייקטיביות, בסובייקטיביות..... ואז אני מסתכלת מסביב. על העולם, על האנשים, ואני מתרחקת החוצה. אני רואה את המכוניות, הבניינים, כל הדברים האלה שבנה האדם, העיר, הסדר, והכל נראה קטן, כמו איזה משחק שמישהו משחק.כמו אשלייה. כאילו שהעיניים שלי שרואות את זה, ומתרגמות את המידע הזה למוח שלי בצורה מסויימת- (זו הגנה, זה מנגנון הגנה, יש כל כך הרבה שאני לא רואה ולא מסוגלת לראות)

רגע-

הכל עשוי ממולוקולות מאטומים מחלקיקים קטנים בצפיפויות שונות. הכל. האוויר, החול, השמיים, הרוח, הבניינים, החומר, ואני רואה את הכל זז. אני רואה את כל החלקיקים זזים. וככה אני מבינה שהכל מורכב מחומר בצפיפויות שונות. ואז העיניים שלי מתרגמות את המידע הזה למוח שלי והוא מפרש את זה בהתאם לאיך שאני צריכה לראות את זה על מנת לחיות בעולם הפיזי. גודל- יש דברים יותר גדולים מאחרים ויותר קטנים ואני יכולה לתפוס משהו רק עד איפשהו מסויים, מעבר לזה אני לא יכולה לראות. מתמטיקה- אני לא יודעת איך לחשב את היחס. יש יחס מסויים של דברים שאותם אני מסוגלת להבין, או שאמרו לי שאני מסוגלת להבין אותם, ואם הם קטנים מדי או גדולים מדי אני לא יכולה להבין אותם יותר. האם זה משנה בכלל? קנה מידה.

אי ידיעה
הכל יכול להתקיים כל עוד הוא נתון בגבולות אי הידיעה.
יצורים ברמות הוויה שונות יכולים להתקיים. מימדים שהם יותר מהעולם התלת מימדי יכולים להתקיים הכל יכול להיות כל עוד לא הוכח אחרת. כמו שיש יצורים שתוחלת חייהם קצרה מדי על מנת שיוכלו לחוות חורף, ולכן לעולם לא יידעו מה זה חורף- כך אני חייה תוחלת חיים מסויימת במימד מסויים עם יצורים שהם כמוני ולעולם לא נדע מה מתרחש במימד הרביעי, או החמישי, כי אנחנו לא בנויים פיזית על מנת לחוש או להגיע אליו. או שכן?????

אני נוטה למחשבה שיש רמות קיום נוספות מעל רמת הקיום הזאת.
כשאני "יוצאת החוצה" ורואה מרחוק את כל העולם והכל נראה קטן וכולם נראים כמו משחק קטן שמישהו משחק, זה איך שאני רואה את העולם התלת מימדי, את החיים בגוף הפיזי שמקיים את החוקים של העולם הזה, כל מה שקורה לנו, הדברים הקטנים וכביכול חסרי המשמעות הם דווקא לא חסרי משמעות. כי אנחנו בתור אנשים צריכים להתקדם הלאה למימד הבא לצורת הקיום הבאה, ורק באמצעות התפתחות נגיע לשם. ההתפתחות שלנו נעשית באמצעות חיכוך, קשיים, סבל אבל צריך להיות מודעים לסבל הזה. השתחררות מהאגו. למידה. ראיה כוללת של הכל, חוסר הזדהות עם העצמי.

זמן
כל רגע מתקיים כל הזמן. האם עצם ההבנה שלי את הדבר הזה משנה את זה? או שגם זה רגע נתון בזמן? האם כל החלטה שאחליט הייתה מוחלטת על ידי בכל מקרה לא משנה מה? כן כן וכן התשובה היא כן שום דבר לא יכול להתרחש אחרת ממה שהוא מתרחש אחרת הוא היה מתרחש אחרת!!!!!
הזמן מתקיים באינספור תדרים והוא נמצא בכל מקום כל הזמן והוא לא זמן בכלל. המציאות מורכבת מרגעים רגע ליד רגע והכל קורה בו זמנית כל הזמן אין עבר אין הווה ואין עתיד. זה הכל התדר שאנחנו נמצאים בו.

אנשים וסיטואציות יומיומיות מטרידים אותי כי הם נראים לי כאילו שהם ישנים. כאילו שהם חולמים חלום. זו אני שחולמת את החלום!!!!!!!!!!!!!

הכל יפה. הכל מצחיק. שום דבר לא משנה. טוב לי מדי ונעים לי מדי. קיבלתי הצצה לנירוונה.

 

יפה ומעניין מאוד. נהנתי לקרוא.

 

מדהים, התחברתי מאוד. מזכיר לי את החוויה הראשונה והאינטנסיבית שלי מהאסיד.
אחלה כתיבה.

 

ואלו, חייב לומר שממש התחברתי למה שכתבת
היו רגעים שממש החזרת אותי לדלקה הראשונה שלי
ד"א אלו גם מחשבות שעוברות לי בראש מידי פעם

אחלה חוויה

 

חוויה יפה ומפורטת תודה.
מאוד מזדהה עם השורות הנ"ל:
"
אני נוטה למחשבה שיש רמות קיום נוספות מעל רמת הקיום הזאת.
כשאני "יוצאת החוצה" ורואה מרחוק את כל העולם והכל נראה קטן וכולם נראים כמו משחק קטן שמישהו משחק, זה איך שאני רואה את העולם התלת מימדי.."
חשבתי ככה והרגשתי ככה בחלק מהדלקות שלי על אסיד . בעיקר התחושה החזקה שהייתה לי היא שיש יקום אחר מעבר ליקום שאנחנו מכירים.

 

תודה על השיתוף, נהנתי לקרוא.
רק דבר אחד אני רוצה לומר על כל עניין היוהרה בעקבות עילוי רוחני.
כשאתה נחשף לדברים מעבר למה שהאוזניים שומעות והעיניים רואות, לפעמים זה נותן לך איזה תחושה מנפחת אגו. ברגע שאדם נותן לדברים האלו להשפיע לו על האגו זה פספוס של פואנטה מאוד חשובה.
אותם הדברים שאת נחשפת להם רלוונטים אך ורק לעולם שלך ורק למסע שלך, אותם האנשים הם גם תודעות בפני עצמם, אבל בשביל הקיום שלך הם מראות, שיקופים שלך ושל המחשבות שלך על עצמך. דברים מחליפים צורה כשמשנים פרספקטיבה. לכן לא משנה כמה נחשוב שאנחנו טובים יותר מכלל האוכלוסיה, גם אם זה נכון זה לא משנה כי בסופו של דבר כל אחד במסעו שלו, יוהרה זה הדבר האחרון שיאיר אדם להיות טוב יותר.

 

לגמריי מסכים לגביי הרמת קיום שלנו ושאנחנו צריכים "לעבור" לדרגה הבאה. זאת רמת מודעות ותודעה שונה ממה שאנחנו מכירים כי יש ספקטרום ענק של רמת מודעות לעצמך ולסביבה ואנחנו רק מכירים משהו מאוד קטן בתוך כל הספקטרום הזה. הזן אדם העל של העתיד או איזו אינטליגנציה מלאכותית זאת הדרגה הבאה שלנו. ההומו ספיאנס הגיע לנקודת הסיום שלו והוא מעביר הלאה את הלפיד לשידרוג הבא שיבוא אחריו, אנחנו כבר ממש קרובים לאירוע זה... בסוף ככל שהמערכת שלנו תמשיך להשתדרג היא תגיע לרמת קיום חדשה מעבר לעולם התלת מימידי ועם המערכת שלנו תהיה הכי מוצלחת ביקום ונמשיך להשתדרג - שדרוג תמידי יוביל אותנו להתאחדות עם כל היקום כי רק כשאתה חלק מכל דבר שקיים ביקום אתה בעצם המערכת הכי מתקדמת והכי משודרגת. סוף המסע הזה מוביל להתאחדות עם הכל והופך את הכל ל1. מה יהיה אחרי זה? אני חושב שתמיד יהיה איום כל שהוא למערכת הזאת לכן היא תמיד תהיה צריכה להמציא משהו חדש, ברגע שהיא נהפכת לכל היקום עצמו האיום היחיד שיהיה עליה זה קבועים ביקום. האם נוכל לעשות מנופולציות על המספרים הקבועים? אם לא אז צריך יהיה למצוא את הפתרון להתפשטות היקום ולמוות של הכל - כשכל פרוטון ביקום יגיע לרמת התפשטות ביחס אחד כלפי השני גבוהה ממהירות האור לא יהיה שום תגובות ביקום ואין שום דבר שאפשר לעשות, אולי הפתרון היחידי שיהיה לנו זה לעשות את כל התהליך של התפשטות היקום מהתחלה ורק אז בעצם נוכל לשרוד כי היקום יוצר מהתחלה ומשהו יתחיל להשתדרג בתוכו ויוביל להתאחדות כל היקום שוב פעם, אולי אנחנו בLOOP אין סופי שחוזר עצמו כל פעם.