140 מיקרו ליקויד

טוב,אז עברו סהכ שבועיים מהפעם הקודמת,שהייתה 70 מיקרו.
ישבה לי מחשבה בראש "עברו סהכ שבועיים,הסיבולת לא אפסית,יהיה אחלה ".

25 (!) דקות בפנים.הכל מתחיל להפתח.נפתח חזק,הכי חזק שהיה אי פעם .זה ממשיך וממשיך,וההרגשה פשוט בלתי ניתנת לתיאור.ההרגשה שזהו,כל הרוע עבר,כל החרא של העולם התנדף,נשאר רק אושר אחד גדול מלא בפסיכדליה.אני עוצם את העיינים,רואה אובייקט כחול,כמו כדור עם קוצים,או פרצוף מוזר מתקרב,אני פוקח את העיניים מהר כי זה מפחיד מידי.האושר ממשיך לגדול,והכל ממשיך להיות מוגזם,הכל כבר מתפרק לגמרי,נוזל,מתאדה,מתחשמל,ואז,ברגע אחד.בום!חושך.הרגשה שתוקעים בך חרב.כל האושר וכל הטוב נעלם.הכל ניהיה חשוך,הכל ניהיה סגור,הכל ניהיה אפל.זה מוגזם מידי,וחזק מידי.
אני אומר לעצמי "הכל בסדר,הכל בסדר".אני מתחיל להסתובב בבית."אסור להתרכז בכלום,אסור להתרכז בכלום"אני מסתכל לצדדים,ומרגיש שכל החפצים מסתכלים עליי.מחכים שאני איהפוך להיות כמוהם,נוזליים ומפורקים.אני מוזג מים,והמים לא יוצאים מהקנקן,אלא מהאוויר.מהקנקן לא יוצא כלום.האגו שלי מתחיל להכנע,וזה מרגיש רע.אני אומר לעצמי "אוקי,בוא נעשה פעולות רגילות,נשמור על קור רוח".אני מגרד בראש,משתעל,השיעול שלי הופך לשאגה של אריה,שורק,והשריקה הופכת לצפירה.אני מבין שהמצב לא טוב,ואני מודע לזה שאני עוד לא שעה בפנים.
אין לי כדורי הרגעה,אני לא יודע איפה הם.אני ממשיך להלחץ.אני יודע שאי אפשר לברוח מהדבר הזה.שמתי מוזיקה,כי ידעתי שאם יש משהו שעלול לשפר את המצב,זו המוזיקה.

בהתחלה עליתי על גל טוב עם המוזיקה,ואז התרסקתי לתוך מערבולת.הכל מתחיל להתערבב מידי.הצליל שגרם לי להרגיש "הנה הכל בסדר",חוזר על עצמו אחרי כמה שניות ואז גורם לי להרגיש "מתי זה יפסק כבר".הכל מוגזם ומפורע מידי.הכל מפורק לגמרי.אני מסתכל לשמיים,העננים פשוט רוקדים,נוצרה מערבולת בשמיים,פתאום אני יוצא מפוקוס,ומתוך האוויר יוצאת שכבה של הזיות,צורות תלת מימדיות,צבעים,צללים,הם יוצאים משום מקום ומתחילים להתפשט בכל מקום.ואז הכל יצא משליטה לגמרי.הכל התחיל להתפוצץ.הכל פשוט התחיל להתפרק טוטאלית.כל דבר שהסתכלתי עליו פשוט התחיל להתפרק,ולהבנות,ולגדול,ולהחליף צבע,ואני רואה את כל הצלילים,ואני מרגיש שאני כבר שומע מוזיקה אחרת מרוב כל הצלילים החדשים שיוצאים.החזקתי ככה שעתיים,מסתכל על איך כל היקום מתכנס לתוך חלקיק אחד,ובונה את כל מה שמסביבי,ואז נעטף בגלים של חשמל ומתפוצץ.הכל היה מופרע לחלוטין,לא ידעתי מה לעשות.זו לא ההרגשה ששוכבים עם חיוך ומבינים הכל,זו ההרגשה שאתה פשוט במקום לא מוכר,ולא מצליח להבין מה לעזאזל קורה סביב.

הפסקתי את המוזיקה ורצתי לחפש כדור הרגעה.איך שקמתי,והסתכלתי סביב,ראיתי שהכל פשוט שבור לגמרי.על כל החפצים מטפסים זרמים וחלקיקים.אני מחפש את הכדור הרגעה,מתיישב ליד המאוור ואומר לעצמי "הנה,להתיישב ליד מאוור זו פעולה נורמאלית,הכל טוב." ואז עוד חרב נכנסה בי.אני מחפש את הכדור הרגעה ולא מצליח להבין מה אני מחפש בכלל.בסוף מצאתי אותו.חזרתי למוזיקה,והחזקתי את הכדור הזה ביד במשך שעות.בסוף לא וויתרתי ולא נישברתי.אחרי כמה שעות זה השתחרר,ואז הטריפ עלה על גל טוב.אין באמת דרך לתאר איך ראיתי את המוזיקה ששמעתי,לא חוויתי דבר כזה בחיי.

לקחתי הפסקה והסתכלתי על עצמי במראה,הייתי הכי מכוער בעולם.
הפרצוף שלי פשוט התעקם.הסנטר שלי זז,והלסת שלי זזה,והכל זז ומתעוות,וברחתי משם כי נלחצתי.

זה נמשך בערך 11 שעות,שלאחריהן לא הצלחתי להרדם עד הלילה שאחרי.
אני רוצה להזהיר את מי ששוקל לקחת כמות כזו של ליקויד,תחשבו פעמיים.זה לא משחק.הצד האפל של החומר הזה הוא מכוער וקשה.הוא בא בלי אזהרות,הוא פשוט מופיע ומועך לך את האגו כל כך חזק,ואי אפשר לברוח.
אני גאה שלא לקחתי את הכדור הרגעה,ושעברתי את זה,אבל זה היה נוראי לגמרי.במיוחד העניין שזה עלה כל כך מהר והיה כל כך קשה.

לילה טוב חברים !

 

אחי אתה לא נורמלי חחחחחח, איזה כיף לקרוא, רק שעכשיו אני בטוח בכל מילה ומילה שיוצאת לך מהפה, פשש חשמללל, עזוב תן לי את ה-70 שלי בחשמל בפינוק באווירה בחוויה בהוויה ואני מסודר לכמה חודשים טובים .

 

בחור אמיץ!